איתרע מזלו של העם היהודי, ולמשך כל שנות קיומו האופק מלא רחש כנפי ברבורים שחורים. אסונות ריחפו מכל עבר והעתיד שחור מרוב נפנופי הכנפיים מבשרות האסון. אמירה נדושה בקהלנו היא - שהערבים מיטיבים לפקשש כל הזדמנות. ואולי גם אנחנו?
מעת לעת חלף גוזל של ברבור לבן - למשל בתום מלחמת העצמאות, ואולי בסיומה של מלחמת ששת הימים... אבל עם שמחפש נתיב להצלתו ולהבטחת קיומו צריך לבחור איזה ברבור לצוד ולתפוס ואז לחנכו ולאלפו. בעיני יש שניים שהם חשובים מכל - הראשון, מה גבולות הנחלה הזו והשנייה - עיצובו של העם היושב בציון באופן שיבטיח את המשך קיומו.
שאלה ראשונה - מה גבולות הנחלה
בחיי כל עם יש תקופה של עיצוב ובנייה מחדש. מתחילים משלבים של גיבוש והתעצמות סביב מוטיבים מאחדים עד לתנועה לשחרור לאומי. אנחנו בנינו את ישראל המתחדשת לתוך מציאות שכללה גם תושבים ערבים. חלקם היו תושבי האזור מימים ימימה ובהחלט חלק גדול הגיעו למקום בעקבות הגירה במאות האחרונות, אבל זה גורלם וזו זכותם להיות תושבי הארץ הזו. להזכיר לכולנו - העלייה הראשונה - ביל"ו - החלה ב-1,882 - רק לפני 140 שנה, וגם חלוצים אלו היו רק אלפים בודדים, אומנם בעלי השפעה אדירה על התחדשות התקומה הלאומית, אבל גם מהם בסופו של דבר נותרו בארץ בודדים.
כבני העם היהודי אנו חיים באמונה שזו ארצנו המובטחת ואין בילתה - אבל מסתבר שההיסטוריונים לא מוותרים על-אף מקטע בהיסטוריה - הלא אם נרצה ואם לאו, בתהליך האנושי מתחילתו מישהו אייש את הפינה הזו. בפיסת הארץ הזו חיו ופעלו האדם הניאנדרטלי, ההומו ספיאנס, ואחריהם ציידים ולקטים. יש עדויות להימצאותם של כלי צור וכלי חרס ואלפי שנים לאחר מכן של גלוסקמאות ונחושת עדות לנוודים שונים. רק לפני 3,000 שנה אירעה התנחלות שבטי ישראל - ורק אז מתחיל עמנו לדבר על איזו הבטחה שהיא.
ואנחנו, כמו תמיד, בונים ורבים ומתפלגים - שאול ודוד ושלמה, יהודה וישראל... אבל אז לאחריהם באו מעצמות כאשור, מצרים, בבל והפרסים - ואז הגלות, ושוב אנחנו פה ( שיבת ציון). לאחר מכן הגיעו היוונים ואלכסנדר ואנטיוכוס... ושוב אנחנו עם הילת החשמונאים, והנה הרומאים וכרגיל עוד "מרד גדול" ובר כוכבא ומאות אלפים נטבחים והמהות היהודית מתחילה להתגבש כאן. אבל שוב היהודים עושים דין לעצמם וישו מקים "תנועה אלטרנטיבית" ולאחריה - עוד גלות... ואת האזור כובשים חליפים, מוסלמים, צלבנים ממלוכים ועותומאנים ולקראת המאה העשרים מגיעים הבריטים.
כל אחד ואחד מאלו שכבשו את הארץ, בנה לעצמו משנה יצוקה של זכותו עליה - וכל אחד מאלו בא לכבוש את הארץ בשם אלוקיו - ובסוף לקראת תחילת המאה העשרים נותרו למאבק על קימום הזכויות רק המוסלמים - הערבים ומולם היהודים שכבר שלושת אלפי שנה זועקים שלנו היא! ובכל זאת - עדויות הדמוגרפיה של המאה ה-19 מראות ארץ צחיחה.
עד המאה ה-19, חלק גדול ממה שהיה אז פלשתינה א"י היה מיושב בדלילות ולא מפותח. מטיילים כמו מארק טוויין ונשיא ארצות הברית לשעבר יוליסס סימפסון גרנט תיארו את האזור כשומם ובלתי מיושב ברובו. תיאורים אלה, שנכתבו ללא הטיה פוליטית, מספקים תובנה על מצב הארץ לפני השינויים הדמוגרפיים שבאו בעקבותיהם. אבל תמיד, כך או אחרת מישהו איכלס את פיסת הקרקע הזו.
באופן מהותי, התנופה הציונית החלה בתקופת הבילויים - לכל אורך העיתים ובעיקר בתקופת הסכסוך שהתגברה מלפני למעלה ממאה שנה. נקודת המוצא של ערביי האזור הייתה כי היהודים פולשים לשטח שלהם. במשך כל השנים הללו, כפי שאנחנו היינו עוסקים כל הזמן בתקוות מימוש לאומי, מסתבר שגם הם עסקו בכך. לאט-לאט הבנו שאת אותו תהליך של חידוש או גיבוש הזהות הלאומית שלנו עוברים גם שכנינו. תמיד היה שילוב של אוכלוסיות שהוכר גם על-ידי הרצל ואפילו זבוטינסקי, תהליך שלובה אצלם ברגשות של נקם על התבוסות, ועל העוינות הדתית.
המפץ הגדול היה החלטת האו"ם על חלוקת הארץ וההחלטה על הקמת מדינת ישראל. נוח לנו לחיות בצל הניצחונות, אבל אי-אפשר להתעלם מכך שבמשך דורות גברה במקביל גם הזליגה של מאות אלפי ערבים לפלשתין - א"י, ובמקביל הלך ונוצר מתח בין שתי האוכלוסיות. למי ששכח - במרד הערבי נהרגו אלפים רבים ועשרות כפרים נהרסו עד היסוד, המנדט הבריטי נהג בפלשתינים בברוטליות הרבה יותר אלימה מאשר בנו.
מאז תחילת שיבת ציון, שמנו דגש מיוחד על העבודה העברית, אבל מטבע הדברים ככל שהתפתח המשק הישראלי, ולמשך עשרות שנים, מדי יום עבדו בישראל עשרות אלפי פלשתינים שפירנסו משפחות וחלקם אף מנעו טרור. מיליוני שכנים אלו לא ייעלמו לפתע, ומעבר לכך יש חשיבות רבה לכך שאנו תורמים לקיום הוגן שלהם. ברור שמי שמאיים על קיומנו, יש להכחידו, אבל מבחינת ישראל - ההישג העצום של תהליך אוסלו במרחב הזה, היה למעשה ההכרה הפלשתינית במדינת ישראל - נקודת מפנה בניסיון לאתר נתיב של איזה שהוא עתיד לקיומנו.
פעמיים הכירו בגבולות הבין לאומיים שלנו - במלחמת העצמאות ובסיומה של מלחמת ששת הימים. לא נוכל להמשיך בתהליך "הסאלמי" האין סופי של התרחבות ולטעון תמיד שאנו בסכנת טיווח ישיר (טיעון מגוחך בעידן של טילים ונשק מדויק). בשלב מסוים יש לחתור לייצוב גבול בינלאומי והביטחון יושג רק על-ידי הסכם, גבולות מוכרים ומוסכמים ותמיד מגובה בעוצמה צבאית.
לצערנו במהלך הדורות עשינו מספר צעדים טעוני הבהרה - במשך שנים אמרנו לשכנינו שכל שאנחנו רוצים הינו רק לחיות ויש מקום לכולנו, אבל באופן עקבי התכוונו חלק מאיתנו לקחת מהם הכל. זלזלנו באורח חייהם ולא הבנו שדרך כזו תעורר גם גלי הדף של קנאה ושנאה. לכן לדעתי יש לעשות כל מאמץ ולהמשיך להעסיק את שכנינו. הרעבתם תהיה אסון לדורות.
ברבות הימים, הגענו עכשיו למאזן דמוגרפי מיוחד: שני מיליון ערבים - אזרחי ישראל, שווי זכויות בפריחה כלכלית. שני מיליון - בגדה המערבית, תחת שלטון אוטונומי בשליטה ישראלית, ובהחלט מתפתחים מבחינה כלכלית, ושני מיליון בעזה, תחת שלטון החמאס, במצוקה אזרחית וכלכלית איומה. המבחן היה שככל שהייתה התאמה והשלמה של קיום משותף כך עלתה איכות חייהם של התושבים. וזה המסר שעלינו להנחיל לכל שכנינו.
רצועת עזה המקורית הנפיצה והלחוצה הוגדרה כבר בעבר כרצועת האדמה הכי צפופה בעולם. מאז התחלת מלחמת עזה התושבים מונחים להגיע לאזור הומניטרי שהוא פסיק מהרצועה כולה... זה לא הומניטרי ולחלוטין לא מספק מבחינת העולם. אנו בין הפטיש והסדן. הצורך בפינוי אוכלוסייה ענקית, כדי לאפשר לחימה בתת-קרקע והמראות הקשים, הופכים אותנו למדינה מצורעת, והסיכון רב ומפחיד. אתה רואה את בצלאל סמוטריץ', מתמוגג, ולדעתו העוטף לא מספיק, אינו "בשרי" מספיק - והוא לוטש עיניים לכיוון כל רצועת עזה.
שיא האיוולת היא דרישתו להשתלבות במאבק על אחוזים בתוכנית העסקית של בניית עזה. גם הרסת וגם גנבת?? ועל הכל מנצח קבינט מלחמה שמרבית מרכיביו לא ראו קרב מימיהם ושמעזים לנאץ את הרצי הלוי (לוחם ענק) ועכשיו לגמד את איל זמיר- כי מתגעגעים להלוי, ועל התזמורת הביזיונית הזו מנצח מי שלפני חצי דור האלילו אותו כאיש הביטחון.
הפתרון האפשרי אינו יכול להיות גירוש כולם, זה פשוט לא קביל במציאות הבינלאומית - אלא יש לשאוף לפתרון בינלאומי בנוסח מנדט. לפני שנים, בעקבות מלחמת העולם והשואה, כל הסרטים עסקו באכזריות של אנשי הרשע. בדורות הבאים כל הסרטים יעסקו בנו, איך עקרנו מיליונים ואיך שינענו אותם כעדרים לפליטות רעב ומוות, על חישוף נורא של אלפי עצי זית בני מאות שנים, על מתנחלים שמתיישבים בלב אוהלי הרועים, משפילים את הדיירים, שורפים את אוהליהם ומשחיתים בארות מים (שיא הפשע באזורי המדבר) - כל זאת לדראון עולם על שמנו. והכל עם האיזכור המטמטם של ישועות ישראל, יהושע בן נון, כלב בן יפונה ויהודה המכבי שכולם הביאו הרס וחורבן לעמנו.
סילבי קשת מצטטת את אביה - היהודים אף פעם לא ידעו להחזיק מדינה - פעם 300 שנה, פעם 400 - הקנאות תגמור אותנו גם הפעם, תנו לזה צ'אנס, דורות שלמים בורחים מכאן, נשאר רק אנחנו הזקנים, החרדים והערבים. ולנו לא נשאר אלא לשאוף ולהחזיר את מגילת העצמאות ולחזור לחיות ולהיות אזרחים של מדינת ישראל. ו