מורה לערבית שהגיעה עד יחידת המסתערבים, מנחת קבוצות בתחום הרגישות הגבוהה, מנהלת פרויקטים קהילתיים ואם לשתי בנות. אלה בנק ישראל (53) מספרת על היומיום, האתגרים, השפה הערבית שמלווה אותה מילדות, חיי הקהילה בכוכב יאיר-צור יגאל, וגם על המטבח שבו תמיד מבעבע סיר טרי.

"אני פותחת את היום עם תרגול - זו הפנסיה הבריאותית שלי"

היום של אלה מתחיל בשקט, רגע לפני שהעולם נכנס להילוך גבוה. "אני קמה בבוקר ומשתדלת לעשות לפחות רבע שעה של תרגול - יוגה או תרגילים פשוטים דרך סרטונים ביוטיוב. זה חלק מהפנסיה הבריאותית שלי, כמו ששמים כסף בצד לפנסיה", היא מספרת בחיוך. בהמשך היום היא מתמרנת בין עבודה בקורסים מקוונים, פגישות קהילתיות, פרויקטים במועצה ושיחות עם אנשים. בערבים, כשהבית נרגע, היא לא מוותרת על העשרה עצמית: הרצאות ביוטיוב, שיעורים בערבית, וגם תכנים על התפתחות אישית. "אני סקרנית מטבעי, תמיד רוצה ללמוד עוד", היא אומרת.

שורשים ציוניים והרצליאניים

אלה נולדה בהרצליה למשפחה בעלת עבר מרתק. אביה נולד על אונייה בדרך לארץ ישראל בשנת 1947. המשפחה התיישבה בשיכון נווה עמל בהרצליה. מצד אימה, אלה יורשת מורשת ציונית-דתית מרשימה. סבא רבא שלה, אהרון שמואל תמרת, היה רב מפורסם ופילוסוף יהודי. "הוא היה בקונגרס הראשון בבאזל. הוא היה חברו הטוב ביותר של ביאליק, והיה גם פציפיסט." סבתה מצד אימה עלתה לארץ מפולין ב-1933 כציונית עם תפיסת עולם מתקדמת. היא התנגדה להפרדה עדתית בבתי הספר, והסיפור המפורסם הוא כאשר בבית ספר מטלון בפתח תקוה חילקו את הילדים לכיתות לפי עדתם היא נזעקה." מה זאת אומרת? אנחנו באנו לארץ ישראל כיהודים ולא תהיה כאן שום אפליה."

ריקוד שלא התממש

כבר כילדה מצאה את עצמה בעולם התנועה. "התחלתי לרקוד בלט קלאסי בכיתה ב’, אחר כך ג’אז ומחול מודרני. כל הילדות שלי רקדתי." אך כשהגיעה לתיכון היא נאלצה להפסיק. "הרבה פעמים אני תוהה איך הייתי נראית אם הייתי ממשיכה בריקוד. אולי הייתי מורה למחול או מטפלת בתנועה. זה חלום שנשאר בי, אבל החיים הובילו אותי למסלול אחר." אילו יכלה לחזור אחורה בזמן, אומרת אלה כי: "אני חושבת שהייתי בונה את המסלול קריירה שלי אחרת. חלום שלא מומש היה להיות אנתרופולוגית. היא מניחה שבכל מקרה הייתה עוסקת בתחום שקשור לאנשים "כפי שעיסוקי היום קשורים יש בהם אלמנט של הובלה ואיזו שהיא תרומה לחברה." אלה גם מספרת על חלום נוסף: "תמיד אני אומרת שאני מתבאסת שאין לי קול, ואני מצטערת על כך. אם היה לי קול הייתי זמרת. לגעת באנשים, לשמח אותם."

היפה - המורה של המסתערבים

את האהבה לערבית גילתה כבר בכיתה ה’. בתיכון בחרה במסלול המוגבר - שבע יחידות לימוד. בצבא שובצה לקורס מורות חיילות לערבית, ומשם נשלחה ללמד את יחידת המסתערבים - תפקיד יוצא דופן לאישה צעירה. "זו הייתה חוויה ייחודית. הייתי הראשונה, ולדעתי גם היחידה, שהוצבה ללמד מסתערבים. אפילו לא קראו לי בשם שלי - רק ‘היפה’", היא נזכרת. התפקיד דרש ממנה ללמד את הלוחמים איך לדבר, לענות ולהשתלב בלי להיחשף. "הייתי מגיעה לשטח ולא מזהה אותם בתחפושות. זה היה כמעט תיאטרון חי, אבל עם השלכות אמיתיות."

רגישות גבוהה - תכונה מולדת

לאחר השירות הצבאי למדה אלה הוראה במכללת לוינסקי ולימדה ערבית במשך שבע שנים. למרות שאהבה את התלמידים, היא מספרת: "בשלב מסוים הרגשתי שהמערכת מצומצמת מדי בשבילי ושוחקת מאוד." במקביל החלה להנחות קבוצות בתחום ההתפתחות האישית, ומתוך חיפוש אישי הגיעה לנושא הרגישות הגבוהה: "אני בעצמי חיפשתי תשובות." במהלך עשרים שנה עסקה בכך במגוון דרכים - קליניקה, כתיבת ספר בנושא, כתיבה ברשתות החברתיות וסרטונים בערוץ היוטיוב. "פיתחתי המון ידע, יצרתי תוכן וכתבתי בלי סוף", היא מתארת. לדבריה, רגישות גבוהה אינה בעיה אלא תכונה מולדת: "זו לא הפרעה. זה פשוט אופן אחר שבו מערכת העצבים בנויה." אנשים רגישים קולטים יותר ניואנסים ומפגינים אמפתיה מוגברת: "החושים שלנו פתוחים הרבה יותר, אנחנו מרגישים את הדקויות שאחרים לא שמים לב אליהן." היא מדמה זאת להפרעת קשב: "זו לא תכונה טובה או רעה, אלא משהו שצריך ללמוד לנצל נכון." עם זאת היא מציינת אתגר: "בישראל אין שום גוף רשמי שמטפל בזה, ולכן ניסיתי להכניס את הנושא לעולם העבודה ולפרחי הוראה באקדמיה."

במטבח - "האהבה לבישול הגיעה לאחר הנישואים"

"האהבה לבישול לא הגיעה מהבית. אימא שלי גילתה את האהבה שלה לבישול רק בשנים האחרונות. לאחר נישואי קניתי הרבה ספרי בישול, נכנסתי למטבח וניסיתי. מדי פעם הצצתי לבישולים של חמותי. עם השנים, היא פיתחה סגנון עצמאי. "אני לא מבשלת לפי מתכון. אני מקבלת השראה ומעצבת אותו מחדש. אני אדם יצירתי, וזה ניכר גם במטבח." הבישול אצלה הוא לא רק מלאכה אלא דרך לבטא חום ואכפתיות. "אין מצב שאין אוכל מבושל במקרר. זה ממש אירוע חירום מבחינתי. אוכל מבושל הוא חום, בית ונתינה לקרובים לי." אלה היא אם לשתי בנות - סתיו ומאי. לאחרונה נפרדה מכלבתה נוש בת 17 וחצי. "היא הייתה חלק מהמשפחה, וזה לא פשוט." בנותיה של אלה צמחוניות, והמטבח הביתי מותאם להן. "זה תמיד דורש ממני למצוא פתרונות. במשך שנים גם אני כמעט ולא אכלתי בשר, ורק לאחרונה חזרתי כי הרגשתי שחסר לי בגוף." האוכל, היא מספרת, הוא נקודת חיבור מרכזית בבית. "כשאנחנו מבשלות או יושבות לאכול ביחד - זה רגע של שיחה, חיבור וצחוק. שם מתרקם הקשר המשפחתי האמיתי."

חזרה לערבית - הניב של אום אל-פחם

בשנים האחרונות חזרה אלה ללמד ערבית, הפעם בשיעורי זום. "אני מלמדת ערבית מדוברת, וזה כבר מחזור עשירי. יש לי קהילה של כ-70 בוגרים, חלקם מהיישוב עצמו", היא מספרת בגאווה. לדבריה, לימוד ערבית חיוני כי אנחנו חיים לצד האוכלוסייה הערבית: "הם שכנים שלנו. הם מעורים בתוכנו אם זה בבתי חולים או במרכזי קניות. המינימום זה להכיר את התרבות שלהם ולהבין איך הם חושבים." בעבר, המוטיבציה ללימוד נבעה משאיפה לדו-קיום, אך כיום היא יש גם תכליות אחרות. "מבחינתי, הסיבה פחות חשובה - העיקר ללמוד." אלה בחרה ללמד את הניב של אום אל-פחם, שבו נהגות כל האותיות: "משם קל יותר לצאת ולהכיר ניבים אחרים. בשיטה אחרת - זה הרבה יותר קשה." במפגשים שלה מתמקדים בדיבור שוטף, הקניית ביטחון עצמי והקפדה על מבטא: "השיעורים שלי - דיבור, דיבור, דיבור. זה לב העניין." המסר החשוב ביותר מבחינתה: להתחיל מברכות פשוטות. "כשאתה אומר שֻכְּרַן או יַעְטִיכּ אלְעַאפְיֶה - זה פותח להם את הלב."

מנהלת פרויקטים קהילתיים

אלה מתגוררת בכוכב יאיר-צור יגאל כבר 15 שנה. "בחרתי כאן כי זה מקום בלי פלצנות, עם אנשים טובים וקהילה אמיתית." עד לאחרונה שימשה כמלווה קהילתית מטעם המשרד לביטחון קהילתי, תפקיד שבמסגרתו זיהתה צרכים והרחיבה שירותים לתושבים. אחת העבודות המרכזיות בתפקידה הייתה שי"ל (שירות ייעוץ לאזרח). "כשבאתי, השירות היה קיים אבל לא מוכר מספיק בקרב תושבי ביישוב. אחד הדברים שעשיתי היה להעלות את השירות לתודעה הציבורית", היא מספרת. היא יצרה קשר עם המועצה, הכניסה את שי"ל לארנונה, ושיווקה אותו דרך כתבות ורשתות חברתיות: "עשיתי המון עבודה של שיווק." מציינת אלה. פרויקט נוסף שקידמה היה מרכז הגישור הקהילתי. "החלום שלי היה שאם מתעורר סכסוך בין שכנים - לפני שהוא מחריף - יהיה מקום שניתן להתקשר אליו, ומתנדב יוכל לתת כלים איך לפתור את זה", היא מסבירה. "יש פה אנשים נהדרים, אבל הפייסבוק לפעמים מרעיל את האווירה. זה עוול גדול ליישוב - אנחנו הרבה יותר טובים מזה". כיום עובדת אלה במועצה האזורית דרום השרון, המונה 35 יישובים.

מבט קדימה

שמה של אלה תמיד מעורר סקרנות. "תמיד שואלים אותי אם אני עובדת בבנק ישראל. זה מצחיק אותי, ואני אומרת - מצוין, ככה בטוח תזכרו אותי." גם אחרי שנים של עשייה, חלומות שהתמסמסו ופרידות כואבות - כמו מכלבת המשפחה שחיה איתה שנים רבות - היא שומרת על אופטימיות ובוחרת להביט קדימה. למרות המציאות המורכבת בעת האחרונה, היא שומרת על ראייה חיובית. "אני משתדלת להתמקד במה שבשליטתי. קמתי בבוקר? אז אני כבר מביאה את הטוב שלי לעולם. לשקוע אפשר תמיד, אבל עדיף ליצור." "אני מאמינה שאנחנו חזקים יותר ביחד - בקהילה, במשפחה וגם במדינה. זה הבסיס לכל מה שאני עושה."