"שרה השתתפה בהחלטה", שלוש מילים קטנות שהפכו לסמל לאומי. אבל אם נניח לרגע את הדרמה, מה זה בכלל אומר? הרי מובן מאליו ששרה משתתפת. כמו כל בן או בת זוג, היא שם, בשיחות, בבקרים, בלילות, בין הקפה לחדשות, בין התייעצות לקביעת מדיניות. בנימין נתניהו לא מתבודד במדבר, הוא לא מקבל החלטות על ראש הר סיני. הוא גר בבית, עם משפחה, עם שיחות ועם דינמיקה יומיומית שמעצבת את כל מהלך חייו. וכמו בכל בית, גם שם יש השפעות, יש דעות, יש כוח. מי אמר שאוריך למשל, או יועץ פוליטי כלשהו חכמים ממנה?
אבל הביטוי "שרה השתתפה בהחלטה" הפך אצלנו לסיסמת קונספירציה. הוא משמש את התקשורת כסימן קריאה, את הציבור כחומר רכילותי, ואת נתניהו, כנשק פוליטי. כי כל עוד שרה מוצגת כמי שמנהלת מאחורי הקלעים, הוא יכול להמשיך לשחק בתפקיד הקורבן: המנהיג שמוקף בעצות, אבל כבול בידי "האישה שמאחוריו". כך הם בונים יחד את המיתוס: היא, המלכה האם, והוא, השליח הממושמע.
ובכל זאת, כדאי לומר את האמת הפשוטה: ברור ששרה משתתפת. ברור שגם הבנים משפיעים, גם אם זה מרחוק. זה טבעו של תא משפחתי, של יחסים קרובים, של חיים משותפים. זה לא חריג, זה אנושי. ומי שחושב שכל זה "אצבע בעין של הציבור", כנראה שלא ישנה את דעתו גם מחר. כי המנחה שהביא נתניהו לבית המקדש שבו נבחר, היא שרה. ומי שלא רוצה שכך יהיה, שיישאר ברצונו.
כל זה משחק לידיים של הזוג, שבונה לעצמו שם שיש בו שיתוף יותר מאשר ריב. ניתן להתווכח על מהות ההחלטה אבל לא על מי זה שהחליט אותה, שבינתיים הוא ורק הוא אחראי לה. כך יוצא שהוא תמיד יהיה הקורבן של כל החלטה, והיא זו שמקריבה אותו.