אני צופה בסדרת הדרמה "הינתקות" בכאן 11, העוסקת בתוכנית הינתקות שהייתה בשנת 2005. ב-2014 חוויתי גם אני, כמו יתר עובדי ועובדות רשות השידור, "הינתקות". בדיוק כפי שגירשו את תושבי גוש-קטיף באופן חד-צדדי, כך גם אותנו גירשו ממקום עבודתנו. ​את הסדרה הפיקה חברת תקשורת ידועה, שמוביל אותה רם לנדס. לנדס הוא מי שעמד בראש הוועדה לבחינת התוכנית לסגור את רשות השידור ולהקים במקומה תאגיד חדש. האם זהו צירוף מקרים? מי שהמליץ לגרש אותנו (מרשות השידור) קיבל כסף כדי להפיק סדרה על הגירוש מגוש-קטיף. התבוננתי בסדרה וראיתי את הדמיון. ​ממשלת הליכוד הובילה את ההינתקות ב-2005, וממשלת הליכוד הובילה את סגירת רשות השידור ב-2014. ​בשני המקרים הטיעון המרכזי היה שזו הדרך לפתרון הבעיה: ההינתקות הייתה הדרך לפתרון הבעיה עם הפלשתינים בעזה, וסגירת השידור הציבורי נועדה לפתור את בעיית הוועדים והסכמי העבודה. בשני המקרים מדובר בשבירה של כללי המשחק: הישראלים שהתבקשו ליישב את גוש-קטיף גורשו מבתיהם; עובדי רשות השידור, שעיצבו את השידור הציבורי, נזרקו לבתיהם כדי שהממשלה תוכל להקים גוף חדש בצלמה ובדמותה. ​זהו אותו הליכוד, ואותן המפלגות ששיתפו פעולה עם מהלכים חד-צדדיים שפגעו, לדעתי, בדמוקרטיה הישראלית. זהו הליכוד שאינו מכיר בערך גיבוש ההסכמות והדיאלוג, אלא בהפעלת כוח לא מוגבלת. זהו אותו הליכוד שטוען כי מערכת המשפט מפריעה לו בביצוע המדיניות. ​היום, בניתוח לאחור, אפשר לראות שממשלות הליכוד הובילו מהלכים הרסניים: ממלחמת שלום הגליל, המלחמה שהכניסה אותנו ל"בוץ הלבנוני" במשך 18 שנה. חשוב לציין שגם הנסיגה החד-צדדית מלבנון ב-2000, ללא הסכם, הייתה נקודת כשל, בדיוק כמו ההינתקות. בכך גם אהוד ברק סימן בשנת 2000 שהמהלך החד-צדדי הוא אפשרי עבור הליכוד. ​כפי שאנו רואים, מהלכים חד-צדדיים התקבלו בהחלטות ממשלה ובאישור הכנסת, שמאז ומתמיד עומדת לצד הממשלה, שבדרך כלל מצליחה לכפות את דעתה, כיוון שלחברי הקואליציה והאופוזיציה עדיפה ישיבה בכנסת על פני הליכה לבחירות. ​נשוב אל נקודת הפתיחה, אל ההינתקות ואל סגירת רשות השידור. הליכוד פעל בשתי ההזדמנויות בשיתוף פעולה. ב-2005, שיתוף הפעולה טילטל אותו עם הקמת קדימה - מפלגה שהייתה היברידית, שכללה פורשי ליכוד ופורשי עבודה ועוד, אשר נכנסו לברית עם אריאל שרון. ב-2014, נתניהו קיבל רוח גבית חמה מיאיר לפיד ("יש עתיד") ומאיתן כבל ("מפלגת העבודה") ומימש חלום "רטוב" לחסל את השידור הציבורי. אף ממשלה לפניו לא העזה לעשות זאת, ולא בכדי. פירוק רשות השידור הוא סמל ל"כיבוש העיתונות". ראשי התאגיד שהוקם במקומו יודעים היטב שגם אותם אפשר לסגור; יש תקדים. כמובן שיש עוד דוגמאות רבות, אלה שתיים שבחרתי כחומר למחשבה.