היום מלאו חמש שנים מאז הלך פרופ' דב נוי, מורי האהוב והנערץ, בדרך כל הארץ. מי היה מאמין שחלפו ביעף חמש שנים..., והרי רק אתמול הלכנו אחר ארונו... הרגשתי כיצד הזמן נוזל בין אצבעותינו מבלי שנחוש בכך.

לאלה שלא מכירים

פרופ' דב נוי נולד ב-1920 בקולומיה, פולין. למד ב"חדר" ובגימנסיה פולנית. עלה ארצה ב-1938 ולמד תלמוד, תולדות עַם ישראל ומקרא באוניברסיטה העברית. שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה (1941 - 1945) ביחידת "המהנדסים המלכותיים". סיים תואר מ.א. באוניברסיטה העברית, ושימש מורה במחנה המעצר בקפריסין (1947). הוא ערך את השבועון "דבר לילדים" עם שמשון מלצר (1949 - 1952). הוא נסע לארצות-הברית ולמד פולקלור, ספרות השוואתית ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ייל ובאוניברסיטת אינדיאנה (1952 - 1954), שם גם השלים את עבודת הדוקטורט. דב שב ארצה והתמנה למרצה בחוג לספרות עברית ובחוג ליידיש באוניברסיטה העברית והגיע לדרגת פרופסור מן המניין. לימד גם באוניברסיטת חיפה וכן באוניברסיטאות אחרות בארץ ובחו"ל. הוא אסף ותיעד סיפורי עַם ומסורות של עדות שונות. יסד את "הארכיון לסיפור העממי בישראל", באוניברסיטת חיפה ובו תועדו עשרות אלפי סיפורים. ניהל את המוזאון לאתנולוגיה ולפולקלור בחיפה. יסד את "המרכז לחקר הפולקלור" באוניברסיטה העברית. כתב וערך עשרות ספרים, שעניינם חקר סיפורי העם בעולם היהודי, ספרים שזכו להֵד בינלאומי. פרסם עשרה ספרי עיון בתחום האגדה, המדרש, הסיפור העממי והפולקלור, וכן ערך עשרות ספרים בתחומים אלה מפי העדות השונות. זכה "בפרס חתן האור" (2000), "פרס ביאליק" - (2002) ו"בפרס ישראל" - (2004).

אדם גדול ועניו

פרופ' דב נוי, עם כל גדולתו, היה הענַיו שבאדם. לבושו נקי ופשוט, הליכותיו צנועות וסבר פניו מאיר את כל סביבותיו. גם מקום קבורתו היה הצנוע שבכולם, בפינת החלקה בסמוך לרעייתו תמר ז"ל. הוא ליקט את סיפוריהם האותנטיים באמצעות "חייליו" הסטודנטים ותיעד את כל הסיפורים שנגעו בגלגל החיים של המידענים: בריטואלים, באמונות עממיות ואח', בטקסים, באורח החיים היומיומי שלהם, בחגים, בלבוש, במאכלים, ביחסים בין איש לרעהו..., בפולקלור שהוא יֵדע-עַם. בזכותו קם "ארכיון הסיפור העממי" (אסע"י) באוניברסיטת חיפה, שנקרא על שמו עוד בחייו.

הייתי מספרת

הייתי מאוד קרובה לפרופ' דב נוי, הרבה מעבר ליחסים שבין תלמידה לתואר ב.א. באוניברסיטה העברית בירושלים למרצה שלה. דב היה האבא הרוחני שלי. הייתי נוהגת לבוא לביתו הפתוח בימי שני, יושבת בסלון הבית עם אנשים צעירים ומבוגרים שהיו באים, עם ובלי הזמנה, ל"בית פתוח" אותו הנהיג מזה ארבעים שנה. קראנו להתכנסות זו: "ערב צימוקים ושקדים". הערב נקרא כך, כי דב נהג להניח על השולחן צימוקים ושקדים, והסיפורים שסופרו בחדר זה מאנשים שבאו מכל קצווי תבל, היו גם הם בבחינת צימוקים ושקדים. שמענו סיפורי עלייה, סיפורי אהבה, סיפורי הרפתקאות מרתקים, בדיחות ומה לא... מדי פעם היה מתקשר לביתי ומבקשני לבוא ל"בית הפתוח" ולספר סיפור לאורחים. היה מציג אותי בפני האנשים ואומר: "יושבת עמנו תלמידה שלי, שמחה סיאני, שהיא סופרת ומספרת עממית כבר דור רביעי, מתימן. שמחה, תספרי לנו בבקשה אחד מסיפורייך". אני זוכרת את עצמי קמה מהכיסא ומספרת סיפור עממי, אחד מאותם סיפורים רבים שסיפר לי בילדותי אבי, יוסף חיים סיאני זצ"ל, ומביטה בדב שהיה יושב, ידיו מונחות על מסעד הכורסא והוא מביט בי מחייך ומחייך... דב ניצח על חבורת האורחים, ובשל היֵדע הרחב שלו הכיר היטב את הארצות מהן באו האורחים ו"כמלך הסיפורים העממיים" והאח', העשיר ערבים אלה באנקדוטות וסיפורים תואמים מארצות אחרות ובמקרים שהיה עֵד להם, שהיו משובבי לב ומחכימים. גם מוזיקה הייתה בערבים אלה. כמה מהאורחים היו מביאים גיטרות או כלי נגינה אחרים ומנגנים להנאת כולנו. לעיתים קמה אחת האורחות ונשאה קולה בשיר..., תענוג צרוף! ואתה, פרופ' דב נוי, הלכת מאתנו לפני חמש שנים בקול דממה דקה והשארת אותנו עצובים, נבוכים אך עשירים ביֵדע בזכותך.

פרסים

פרופ' נוי זכה להיות "חתן פרס האור", ערב שאני מקיימת זו השנה ה-33, בו מקבל הזוכה פרס על הצטיינותו בנושא ספרות ומחקר ספרותי. תחילתו של ערב מכובד זה נולד בהיותי חברת הנהלה במועצה הציונית בישראל וראש פורום קהילות ישראל. פרס שני הוא "פרס ישראל", עליו טרחתי ארבע שנים תמימות! שפרופ' דב נוי יקבלו. האושר של כולנו, תלמידיו והקולגות שלו באוניברסיטה העברית ובעולם היה גדול!

תודה!

פרופ' דב נוי מורי היקר, תודה לך על כל מכמני הדעת שנתת לי במשך לימודי הב.א. והמ.א.שלי, על עזרתך לי בלימודי היידיש וכל אימת שביקשתי עצתך והדרכתך. תודה על פרס ההצטיינות שנתת לי מהקרן שלך ושל רעייתך תמר נוי ז"ל על עבודה סמינריונית שהכנתי לפרופ' יהודה ליבס בלימודי המ.א. שלי באוניברסיטה. תודה על שעודדת אותי לכתיבה יוצרת ושבזכותך אני כותבת כמו שאני מספרת ותודה על ידידותך החמה לאורך שנים. ת.נ.צ.ב.ה.