הם לא באמת האמינו שזה יקרה, לא כשהזמינו את הכרטיס, לא כאשר ארזו, אפילו לא כשהמטוס המריא. בריחה זמנית, מסע שהשכל לא היה מוכן לקבל. אולי צורך, אולי ייאוש, אולי תקווה לרגע להניח את הכאב של שינוי פני המדינה שלה. היא לא ידעה למה דווקא דובאי, עיר שכמו מילה אסורה, מוסלמית, עטופה בזהב, בניחוחות עבאיה ובשתיקות קדושות. כבר בדרך מהמונית, עם קריאת המואזין, ניסתה לאזן נשימה. דובאי הייתה בדיוק מה שחשבה והפוכה לחלוטין. עיר הצהרה, פאר מושלם, סדר כמעט חשוד, נשים בעבאיות לצד תיקים של שאנל, גברים בגלביות כאילו מסרט תקופתי. בערב, על גג מועדון בקומה 73, נפרשה העיר מתחתם כמו שובל יהלומים, ופתאום עלתה בה המחשבה: "כשהכול עטוף אי-אפשר לדעת מה בפנים, וגם כשהכול חשוף אין הבטחה לאמת". למחרת נסעו לאבו דאבי, פחות משעה, אבל התחושה אחרת לגמרי. אם דובאי היא תצוגה, אבו דאבי היא תפילה. שקטה, עמוקה, לא זקוקה להרשים. במסגד שייח' זאיד, בין שיש לבן מסנוור, עמודים מצופי פנינים ורצפה מבריקה, ליבה דילג. עטופה בצעיף, כיסוי, נוכחת בשקט. היא גילתה חופש במקום זרות. בערב, בדובאי, היא פנתה לשוער שעמד בלובי - גבר מבוגר, פקיסטני, בחליפה מוקפדת. חיוך שקט קיבל את פניה. בלחישה שאלה, "אתה תמיד כל כך מנומס? גם כשאתה לא מסכים?". החיוך שלו לא היה חיוך של הסכמה או הכחשה. הוא היה מגע עדין, שמרגיע אך גם מלמד, שתיקה יכולה להיות תשובה, מבט יכול לשפוט, ואמון יכול להישמר בלי מילים. "יש מחשבות שעדיף לשמור בלב", ענה, בקול רגוע, כמעט כמנהג חיים שנבנו על כבוד והמתנה. "לא כל דבר צריך להיאמר. התפקיד שלי לקבל, לא לשפוט". היא הביטה בו, והבינה שהכיסוי האמיתי אינו צעיף, אלא החיים עצמם, נורמות, ציפיות, נימוס כפוי. אפילו במדינה שלא מתגאה בחופש, אך מעניקה גבולות עדינים של מה שמותר לומר ומה שמקובל להראות. פתאום הרגישה את הדקויות. יש דמיון רב בין מה שמכוסה לבין מה שנראה, בין השונה לבין המוכר. גם בישראל, ארץ חופשית לכאורה, אנחנו לובשים כיסויים דומים, נימוס, ציפיות, הסכמה חברתית, כללים לא כתובים, מבטים שיפוטים,,סגנון לבוש, שפה, קשרים חברתיים ודת, שמכתיבה מה מקובל ומה לא. השקט והחיוך של השוער לימדו אותה שהחיים עצמם הם תרגול מתמיד של איזון, בין להיות לבין להיראות, בין חופש לכפייה, בין האמת הפנימית לבין הציפייה החיצונית. בדובאי, כמו ישראל, כל חיוך וכל שתיקה הם סימני דרך במפה הלא נראית של החיים. בלילה, לאורך המרינה, הילדים שיחקו, ג’ינס, עבאיה, בלי הסברים, בלי שייכות. הכדור עבר מיד ליד, כמו מחווה קטנה שמבטלת דעות קדומות. היא הבינה: פשטות אפשרית, קשר שקט שמתחיל ברגעים קטנים. וכשחזרו הביתה, היא כבר לא הייתה אותה אישה. כל מה שלקחה איתה מהמסע לא היה חפץ, לא מילה, אפילו לא נוף, אלא שאלה אחת, בלבד, "איפה נמצאת האמת?". ואולי התשובה נמצאת דווקא ברגעים שבהם אתה מפסיק להראות, להוכיח, להרשים. ברגעים שבהם אתה עוצר. נושם. ומביט אל עצמך, אל תוך הנוכחות שלך, בלי פילטרים, בלי מסכות, בלי הצגה של חוויה אידיאלית. בדיוק שם, בתוך השקט הזה, בתוך ההפסקה שמחברת אותך לכל מה שאמיתי, מגלה הלב את מקומו. כשאני חושבת על ישראל ודובאי, על ההבדלים והדמיון, אני מגלה שאין באמת מה להבדיל שום דבר לא נראה כפי שהוא אמור להראות. והתחושה זהה בשני המקומות, פשוט להיות. זה לפעמים לא מספיק, וזה כואב.