גילוי אישי: היה זה בתחילת שנות השבעים במאה הקודמת או בשלהי שנות ה-60. סקרנות אישית התעוררה בי אז, לגבי תוכנה של הפגישה ההיסטורית שהתקיימה בשנה הרביעית לקום המדינה, ב-20 באוקטובר 1952, בדיוק לפני 73 שנה, בין שני האריות היהודיים הבולטים של אותה עת: האב המייסד של מדינת ישראל שעיצב את דרכה בראשית ימיה דוד בן-גוריון, לבין ה'ארי עלה מבבל' רבי אברהם ישעיהו קרליץ, שהוביל אז, מדירתו הסגפנית בבני ברק, את העולם החרדי ועיצב במידה רבה את האידיאולוגיה החרדית כלפי מדינת ישראל הצעירה. פרטי הפסגה ההיא בין בכיר מנהיגיה של התנועה הציונית דאז, לבכיר מובילי הציבור החרדי דאז, לא נודעו. איש מבין שלושת משתתפיה - בחדר נכח אז גם מזכירו האישי של ב"ג, לימים נשיא המדינה יצחק נבון - לא הדליף. בסיומה פרסמה לשכת ראש הממשלה 'הודעה לעיתונות' (כמקובל אז), לאקונית בהחלט: "ראש הממשלה, ד. בן-גוריון, ביקר אתמול בביקור פרטי אצל הרב א. י. קרליץ ('החזון איש') בבני-ברק. מטרת הביקור הייתה החלפת דעות כללית על הבעיה: כיצד יכולים אדוקים ובלתי אדוקים [היהודים הדתיים דאז זכו לכינוי כוללני זה, אדוקים, בפי דוברי הציבור הכללי - מ"ר] לחיות בתיאום ושיתוף פעולה במדינת ישראל. לא נדונה כלל שאלת גיוס בנות ואין לביקור כל קשר לעניינים מדיניים אקטואליים". אי אפשר היה ללמוד דבר מהודעה לקונית זו. וגם הדיווחים העיתונאיים בכלי התקשורת דאז היו דלים. אבל אני, סקרן שכמותי, חשבתי כעבור 20-15 שנה מאז הפגישה ההיא, שאולי הגיעה העת לחשוף פרטים נוספים על-אודותיה. במכתב אישי לב"ג שהתגורר אז בשדה בוקר, תהיתי אם יוכל להרחיב את המידע לגבי הפגישה ההיסטורית, שכבר הפכה אז לאייקונית בציבור החרדי. לא תאמינו: כעבור ימים אחדים הביא הדואר מעטפה בלתי מזוהה עליה כתובים בכתב ידו של ב"ג שמי וכתובתי (מי חשב אז על מיילים או וואטסאפים?). בתוכה מצאתי את תשובתו בכתב ידו ועם חתימתו המפורסמת, על גבי נייר ייחודי שהופק אז לצרכי הכתיבה המהירה של קצרניות מקצועיות - נייר דקיק שקווי שורה כחולים ואדומים מתוחים לרוחבו. ב"ג הודה לי על התעניינותי אך הוסיף כי הוא מעדיף שלא להרחיב לגבי הפגישה האייקונית ההיא. (המכתב עצמו אבד ברבות הימים, למרבה הצער). בימים אלה, לציון מלאות 73 שנה לפגישה ההיסטורית ההיא, שהתקבעה בתודעה הציבורית בזכות 'משל העגלות' שהשמיע החזון איש באזני ב"ג, חזרתי אליה - והפעם דרך המונוגרפיה המקיפה ועבת הכרס של פרופ' בנימין בראון, 'החזון איש - הפוסק, האמין ומנהיג המהפכה החרדית' (951 ע', הוצ' הישיבה יוניברסיטי ניו-יורק ומאגנס ירושלים), שבה הוא מתייחס גם לפגישה ההיא. לצורך המחקר נפגש בראון לשיחות ממושכות ומעמיקות עם מקורבים של ב"ג והחזון איש, כמו למשל הנשיא לשעבר יצחק נבון (בשנת 1998), שהיה עד ראייה ושמיעה יחיד למפגש, ד"ר צבי א' יהודה שהיה בצעירותו החברותא בלימוד של החזון איש; וגם עיין בכל ספרי ההיסטוריוגרפיה אודות החזון איש שכותבים חרדיים חתומים עליהם, (ולחלקם הוא מתייחס בספקנות רבה מפני שהכותבים השלימו חוסרים באמצעות סיפורים בדויים או מצונזרים, עד כדי כך שאפילו החזון איש עצמו הסתייג מהם עוד בחייו: "פעמים שאני אומר אימרא מסוימת וכשהדברים חוזרים אלי אחרי כמה ימים אינני מכיר אותם"). בראון מצביע גם על 'עריכה מגמתית' של הכותבים החרדים לגבי הפגישה. כך למשל טוען הספר 'פאר הדור', שכשהגיע ב"ג לחדרו של החזון איש, הוא הסיר משקפיו, כדי לא להביט בפניו של רשע (ע"פ מסכת מגילה כ"ח א'), ואילו נבון טען בתוקף כי "החזון איש לא הסיר לרגע את משקפיו". לדברי נבון פתח ב"ג: "באתי לשאול כיצד אנו, דתיים ולא דתיים, נוכל לחיות יחד בארץ מבלי שנתפוצץ מבפנים?" תשובתו של החזון איש שנויה גם היא במחלוקת. לפי ההיסטוריוגרפיה החרדית דיבר החזון איש על שתי ספינות העוברות בנהר, ושלמניעת טביעתן חייבת הספינה הבלתי טעונה [הכוונה לציבור הכללי] לפנות את הדרך "לספינת ישראל סבא הטעונה אלפי שנים של קידוש השם וקיום התורה", ואילו לפי גירסת נבון דיבר החזון איש על "שני גמלים העולים במשעול - על הגמל שאינו טעון לפנות הדרך לגמל הטעון: אנחנו עמוסים במשא כבד של תרי"ג מצוות". דרך אגב, ב"ג ביומנו האישי אינו מתייחס כלל למשל זה, אף שלטענת המקורות החרדים היה ציר מרכזי בשיחה. תגובתו של ב"ג היתה, אפילו על-פי הגרסאות החרדיות, שישנן מצוות שהיהודי החילוני ממלא בהידור: "מצוות יישוב הארץ והשמירה על החיים והגבולות, זו מצווה קלה בעיניכם? כיבוש השממה ועבודת הצבא ובנין הארץ אינם מלאכות קלות ותענוגים". האם שוחחו גם על שאלת הפטור משירות צבאי למספר קצוב של עילויים? למעשה, לא. שכן כבר בפברואר 1948, חודשים ספורים לפני הקמת המדינה, הוסכם על פטור מצומצם לצעירים חרדים; וב-9 בינואר 1951, הורה ב"ג לרמטכ"ל על מתן פטור ל-400 בחורי ישיבה משירות סדיר. ואף שנושא הגיוס לא נדון בשיחה ההיסטורית, מגלה פרופ' בראון כי "החזון איש לא סבר שהפטור משירות צבאי צריך להינתן לכל יהודי חרדי, אלא רק לקבוצה מצומצמת של בני ישיבות, וזה היה המצב עד להצטרפות אגודת ישראל לממשלת בגין ב-1977" (ע' 304). ומכאן שהבכיה לדורות בסוגיית גיוס החרדים, לא רשומה לא על שמו של ב"ג ולא על שמו של החזון איש, אלא רק על שמו של מנחם בגין, שהעניק פטור גורף לכל נערי המגבעות. ועוד חושף פרופ' בראון: "בנוגע לגיוס לצה"ל היה החזון איש חד-משמעי לחיוב. אפילו הכותבים החרדים של 'פאר הדור' מודים שהתנגד לשחרורם של אלה שאינם לומדי תורה... המליץ על הגיוס לצה"ל לגבי מי שאין תורתו אומנותו, ואמר ש'מי שאין תורתו אומנותו ומתחזה כבן ישיבה בכדי לקבל דחייה משירותו הצבאי, יש לו דין רודף את כלל הישיבות בארץ'. מסכם פרופ' בראון: "ספק רב אם דרכה של החברה החרדית דהאידנא הייתה מתקבלת על דעתו" (ע' 305). ואת זה הוא כתב במגדל השן האקדמי לפני מספר שנים, בטרם התרגשה עלינו הדרישה הכל כך תורנית ומוצדקת לשוויון בנטל ולהתגייסות גם של 'חתן מחדרו וכלה מחופתה' להצלת ישראל מיד צר. ללמדך, שאפילו החזון איש הבין את גודל מצוות הצלת ישראל מיד צר. וכל הטוענים אחרת, מקיימים בגופם ממש את הפסוק: "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר" (תהילים קמ"ד, ח').