אחת התעלומות המלוות אותי מאז טבח שבת שמחת תורה היא, מהיכן שואבים חלק מהפרשנים, מפוליטיקאי עבר, מגנרלים בדימוס, מנבחרי ציבור מתוסכלים, מכתבים, את העוז להראות פניהם ברבים אחרי שהרוב המוחלט של תחזיותיהם, ניתוחיהם, פרשנותם נידפו כמוץ ברוח והתבררו כדברי הבל ורעות רוח, כישלון מפואר של המלהגים בבטחה ורוב דבריהם התבררו כבוקי סרוקי. הם עדיין מלווים את הפרהסיה הישראלית במקום שיתכבדו ויישבו ספונים בביתם, יערכו חשבון נפש על העיוורון בו לקו, על החירשות שאפיינה אותם ומעל לכל על השנאה ששיבשה את שיקול הדעת.
לאחר סדרת קבלת החלטות היסטוריות, לאחר סדרת הישגים מרשימים, לאחר סדרת ניצחונות מפוארים, לאחר השבת כל החטופים החיים לאוהביהם, לאחר השבת למעלה ממחצית החטופים החללים למנוחת עולמים, בניגוד לכל עלילות הדם הנוראיות נגד ראש הממשלה, לאחר קרב בלימה מפואר בדעת העולם העולמית, לאחר שהמאמצים לקיום מטרות המערכה בשיאן, נמצא הנושא החדש במסגרת ראליטי: "רק לא נתניהו ויבוא שלום עלינו".
צמד מילים חדש חדר לשיח ומהוהד מדפי המסרים של אנשי יחסי הציבור: "מדינת חסות", מדינת ישראל איבדה את הריבונות, רפובליקת בננות, בת חסות של אמריקה, תם עידן נתניהו. אין הסבר הגיוני למציאות בה יש המתעקשים להתמיד בשנאה, באיבה, במחלוקת, בפילוג, בהסתה, ברדיפה ובצייד, פרס נובל ברפואת הנפש מובטח למי שיצליח לפענח את הסטארט-אפ הישראלי של השנים האחרונות, שנאת נתניהו.
אושר גדול נסוך על פניהם של אוהבי מדינת ישראל על תנאי, חיוך רחב מתפשט אט אט ומכסה על הפנים מדושנות העונג, עיניהם בורקות, רושפות אש ולהבה, אישוניהם מתרחבים בגילה, בזווית הפה מסתתרת קריאת שמחה, הידיים ממוללות בהתרגשות, הרגליים רוקעות, והלב? הו הלב, פועם בקצב של רכבת מהירה, נשיא ארה"ב צייץ נגד מדינת ישראל. אין דבר המשמח יותר את אוהבי מדינת ישראל על תנאי, מפגיעה בראש ממשלת ישראל, הריעו למקרון, הריעו לקיר, הריעו לשולץ, הריעו לארדואן, הריעו לא-סיסי, הריעו לאל תאני, הריעו כפליים לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ ובתנאי שיצייץ נגד ראש ממשלת ישראל, הריעו.
מה גורם לישראלים, בני הארץ הטובה הזו, להאיר בזרקורים של שנאה כל משפט המכוון לפגיעה בראש ממשלת ישראל להדהד, לפרשן, לנתח, לבנות תילי תילים של תיאוריות, להכריז על תום עידן, על מדינת חסות, על ראש ממשלה שבוי. מה גורם לישראלים בני הארץ הטובה הזו, לצאת בתופים ובמחולות ברחובה של עיר על כל סדק קטן ביחסים עם ארה"ב, להרים כוסית "לחיים" על כל בדל מחלוקת עם ידידתנו הגדולה, לפזז עד לב השמיים על כל ציוץ נגד ראש ממשלת ישראל. מה גורם לבני הארץ הטובה הזו, להתעקש לכנות את מדינתם היחידה בעולם כמדינת חסות, כרפובליקת בננות, כמי שאיבדה שליטה ומנוהלת על-ידי ארה"ב
הייתכן כי חוש הביקורת, חוש האבחנה, חוש ההבנה וההבדלה של אוהבי מדינת ישראל על תנאי, השתבש באופן קיצוני במיוחד? מה אירע לאנשים הללו הבאים מאזור הדמדומים, האנשים שהחליפו עובדות במאווים, מציאות בחלום, שהצליחו להפוך את האמת לשקר, המותר לאסור, הטהור לטמא. השפל הנוכחי בו נמצאים אוהבי מדינת ישראל על תנאי, מיעוט וקומץ הנאחז עדיין בציפורניו במוקדי ההשפעה והכוח, מעורר רחמים, נורא ואיום, זהו אותו קומץ רדיקלי שהחליש את רוח העם, שעודד סרבנות, שפגע בחוסן הלאומי, המהווה סכנה אמיתית לביטחון ישראל, שזרע כאוס וקצר טבח איום ונורא.
והנה על-אף כל ההשיגם הצבאיים והמדיניים, על-אף שהמלחמה טרם תמה, על-אף שחרור כל החטופים החיים ומעל ממחצית החטופים החללים, אוהבי מדינת ישראל על תנאי ממשיכים בכל הכוח בעלילות שנאת נתניהו, הפעם על שהפך את מדינת ישראל למדינת חסות. העלילה הבאה נרקמת ממש בשעות אלה במרתפי סוכני הכאוס.