יש להודות, מלחמת 7 באוקטובר היא המלחמה הראשונה שבה מדינת ישראל הפסידה בענק. אני מניח שהצקצקנים יקראו לי תבוסתן, יאמרו שאינני יודע לקרוא מפות, שצה"ל הרג לאויב פי שלוש-מאות ואף יותר, מאשר נהרגו לנו, ועוד טענות מן הסוג הזה. אבל המספרים אינם חזות הכול. ההפסד במלחמה הנוכחית הוא צורב, עמוק בהרבה ממספרי ההרוגים. ניצחון אינו נמדד ביחס של גופות, אלא בהשגת המטרות המדיניות או הצבאיות המרכזיות במאבק המזוין, וביכולת לכופף את רצון היריב, כך שאינו מסוגל עוד להמשיך בלחימה או לכפות את תנאיו. לא כך הם פני הדברים כאן, ובוודאי שצירוף המילים "ניצחון מוחלט" הוא צירוף מגוחך, שאין לו אחיזה במציאות של מלחמת 7 באוקטובר. הרי גם אם נרצה, איננו יכולים לטעון שהמטרות שהוצבו הושגו. חמאס לא הובס, לא צבאית ולא רעיונית; ראשיו הנוכחיים לא נלכדו, הרצועה לא פורקה מנשקה, והחטופים, אותם שהיו אמורים לעמוד בראש סדר העדיפות, חלקם עדיין שם. כל זה מצביע לא על ניצחון, אלא על כישלון ניהולי, מוסרי ותודעתי. מדינה שמדברת על ניצחון בעוד אזרחיה מוחזקים בידי אויב, מזכירה אדם שמכריז על הצלחת הנישואים שלו, בזמן שבת זוגו עדיין נעולה מחוץ לבית. חלק יחשבו שזו הצלחה או אפילו ניצחון... ניצחון אמיתי נבחן ביכולת לשנות מציאות, לא רק להרוס, אלא לבנות מציאות בטוחה יותר, צודקת יותר ועמידה יותר בפני חזרה על אותו אסון. ולכן, המילה "ניצחון" הפכה בשיח הציבורי ללא יותר מאשר אשליה מתודלקת בתקשורת, שמכסה על עומק הפצע. ככל שמדברים עליו יותר, כך מתגלה שאין בו ממש. מלחמת 7 באוקטובר לא הסתיימה, משום שהיא לא נוהלה עד תכליתה; היא עדיין נגררת, מדממת, ומתוחזקת בכוונה, כדי לא להודות באמת הפשוטה: הפסדנו. אבל להודות בהפסד אין פירושו להיכנע, אלא להתחיל להבין. להבין איפה כשלנו, מה לא ראינו, ומדוע אפשרנו למנגנון שלם של יוהרה, פחד והונאה עצמית להוביל אותנו לתהום הזאת. רק הכרה בהפסד יכולה להיות הצעד הראשון לשיקום אמיתי, לא של צבא בלבד, אלא של עם שלם. אבל איך אומרים המפסידים? זה לא קרה במגרש שלנו.