שוב נפתחות מהדורות החדשות בידיעה על נער שנדקר בבית ספר, הפעם בצפון. רק אתמול שמענו על נער בן 13 שנדקר בבית ספר בבאר שבע והובהל במצב קשה לבית החולים. התופעה הזו כבר אינה תקרית נקודתית - היא אות אזהרה אדום שצועק כי האלימות בבתי הספר גואה, וביתר שאת מאז המלחמה.
כדי להבין את המציאות הזו, צריך להבין את נפשם של בני הנוער שלנו, במיוחד לאחר שנתיים של מלחמה. התופעה המדאיגה הזו מכונה "תשישות חוסן": בזמן משבר מתמשך, כמו מלחמה, גם מי שנראה מתפקד, חי, צוחק - עושה זאת כשהוא עוטה "אפוד קרמי רגשי". הוא מכבה רגשות כדי לשרוד. הפחד, החרדה והכאב לא נעלמים - הם נדחסים עמוק פנימה, כמו אנרגיה גולמית המחפשת דרך התפרצות.
ואז זה קורה. האפוד נסדק, והרגשות פורצים החוצה כזעם, כעס והתנהגות אלימה. בני נוער הם הראשונים לשלם את המחיר - מפני שמנגנוני הוויסות הרגשי שלהם עדיין לא מפותחים. מוחם יגיע לבשלות מלאה רק סביב גיל 24. עד אז - התפרצויות, מצבי רוח קיצוניים והחלטות אימפולסיביות הם חלק מהיומיום.
בני הנוער שלנו לא סיימו לעכל את הקורונה, וכבר מצאו את עצמם בתוך מלחמה, שוב ללא תיווך רגשי מספק מצד המבוגרים. אין פלא שבתקופה הזאת כעס הופך לכלי ביטוי כמעט יחיד. כי מהי אלימות אם לא אילמות? חוסר יכולת לומר בקול רם: קשה לי, אני מפחד, אני כואב. נער שבוחר באלימות לא "קם בבוקר והחליט". הוא מאותת על מצוקה.
ופה אנחנו נכנסים לתמונה: אנחנו, ההורים, אנשי החינוך, המדינה. אי-אפשר עוד לטאטא. הענישה לבדה לא תייצר שינוי. הרתעה היא פלסטר על פצע זועק. בני הנוער זקוקים ללימוד שפה רגשית: יכולת לשיים רגשות, לדבר אותם, להתמודד איתם. הם זקוקים למבוגר נוכח - מורה, מדריך, הורה - שידע לארגן עבורם את הכאוס הפנימי ולהיות עוגן בעיתות סערה.
המבוגרים מצידם זקוקים להדרכה. הורים רבים מתחננים לכלים. מורים מותשים ובודדים. אך נדמה שהמערכת עדיין רואה בהם שקופים. זו טעות חמורה. ההורים והמורים הם קו ההגנה הראשון של הילדים - ובלעדיהם אין עתיד בטוח. אם לא נפעל עכשיו, המקרים הבודדים יהפכו למגיפה של ממש. אנחנו נראה עוד מקרי אלימות בבית הספר, אלימות בבית, ואלימות שמופנת לעצמם. המלחמה אולי נרגעה - אבל הנפש לא ועכשיו מתגלים הסדקים. ולכן דווקא עכשיו חייבים לטפל.
הקריאה ברורה: להשקיע משאבים אמיתיים בחוסן הנפשי של הדור הצעיר, לייצר שותפות אמיצה בין בית הספר לקהילה, להפסיק להגיב רק אחרי שקרה אסון — ולהתחיל למנוע אותו ויפה שעה אחת קודם, כי מקרי האלימות הן זעקות כאב של הנוער שלנו - אבל גם של חברה שלמה.