מתחיל פה בליץ פוסטים על כמה דברים שכדאי לדעת על המתרחש מעבר לים - שלאו-דווקא זוכים לסיקור אופטימלי, מספק או כלשהו בארץ. ונתחיל מהנושא הבוער ביותר, זה שרובכם כנראה שמעתם עליו לא מעט, בכל זאת: הבחירות לראשות עיריית ניו-יורק. ב-4.11 יתמודדו זוהרן ממדאני (34, דמוקרטי, בעל עמדות פרוגרסיביות וסוציאליסטיות, ניצח בפריימריז המפלגתי), אנדרו קואמו (67, עצמאי, מושל מדינת ניו-יורק לשעבר מטעם הדמוקרטים) ו-קרטיס סליווה (71, רפובליקני, מתמודד סדרתי בבחירות לראשות העיר) בבחירות הללו, כאשר לפי רוב הסקרים ממדאני פייבוריט מובהק וזוכה לכמעט 50% מול 30% בערך לקואמו ו-15% לסליווה. למען הסר ספק, שני האחרונים לא סובלים זה את זה ולא סביר שמי מהם יפרוש מהמרוץ כדי לאפשר ׳חסימה של ממדאני׳. מי שכן פרש, כזכור, הוא ראש העיר המכהן, הדמוקרט-שנהיה-חבר-של-טראמפ, אריק אדמס שכבר הודיע על תמיכתו בקואומו. המועמד המוביל, ממדאני, לא פופולרי בישראל, בלשון המעטה. זאת, על-רקע מוצא משפחתו (אביו הוא פרופסור ביקורתי מאוד כלפי ישראל, אמו תומכת BDS), עמדותיו העוינות-משהו ביחס אליה, שבאו לידי ביטוי בהתבטאויותיו העקביות ביחס להתנהלותה במלחמה בעזה (כולל קריאה להפסקת אש והפסקת הכיבוש והאפרטהייד, כדבריו, כבר ב-8.10) כך גם הימנעות מביקורת ברורה וחד-משמעית על חמאס שמגנה ללא כחל ושרק את הטבח שחולל ב-7.10 (או השוואת המעשים למעשי ישראל עוד לפני הפלישה הקרקעית לעזה), חוסר-רצון מופגן להתנער מביטויים מאוד, מאוד בעייתיים כמו ׳Globalize the Intifada׳ ואף רמיזות לכך שישראל, כמדינה, לא לגיטימית בעיניו: "לא אכיר בזכותה של מדינה להתקיים עם מערכת היררכית מבוססת גזע או דת", אמר לאחרונה', קביעה מטרידה, שמעלה סימני שאלה ביחס לאופן בו הוא תופס מדינות לאום רבות (כולל מוסלמיות, אגב) וחוסר הבנה אינהרנטי של ההבדל בין היהדות כגזע, כדת או כלאום - שלמען ההוגנות, גם לא מעט ישראלים מתקשים איתו וגם חוקי מדינת ישראל לא קוהרנטיים ביחס אליו - או לחלופין, מידה לא קטנה של צביעות. בהקשר זה כדאי לציין: ממדאני מעיד על עצמו שהאקטיביזם שלו התחיל בתנועה למען פלשתין. יחד עם האמור לעיל, ממדאני מאוד פופולרי בניו-יורק. זה נובע משילוב של חמישה גורמים מרכזיים, להבנתי: (1) המדיניות שלו, שמדברת לניו-יורקים רבים - זכרו, רוב תושבי העיר אינם מיליונרים מבוססים בהכרח, ומדובר בעיר הכי ׳מהגרת׳ בארה"ב - שרוצים לראות שכ"ד נמוך יותר, תחב"צ יעיל ולא יקר, חלוקת נטל מס הוגנת וכן הלאה, והממשל הפדרלי לא מימש את הבטחתו לכל אלה עד הלום; (2) הסגנון שלו, שכולל מתקפת חיוכים, כריזמה שקשה להתעלם ממנה בצד נכונות להתכתש, להתכסח, להשתמש ברגש ולחבר את המדיניות הפוליטית לעולמו האישי (מה שבתורו מוליד ביקורות לא-ראויות, אכזריות וגזעניות נגדו, כמו ׳ממדאני שמח ב-9.11׳ או ׳בחרו בקואמו כדי שלא יהיה עוד 9.11׳); (3) החולשה של המועמדים האחרים - ראש העיר אדמס שפרש היה שנוא ממש וחסר סיכוי ממילא; קואומו, שכבר הפסיד לו בפריימריז הדמוקרטים, נבעט מאחוזת המושל ומאוס הן בגלל שהואשם בתקיפה מינית של 13 נשים (!) הן בגלל שנחשפו נתוני תמותה שטייח כנראה בבתי אבות בעיר בזמן הקורונה, וסליווה הוא במילותיהם של צעירים רבים, אדם משעשע וקצת מוזר, שמתאים אולי לראשות עיריית גות׳הם הקומיקסית, אך לא ניו-יורק המורכבת; אגב, הסרטונים של קואומו - איך נאמר, לא משכנעים. (4) ממדאני נתפס כאב-טיפוס של התנגדות שמאלנית חדשה לטראמפ: מחובר לשטח, מלא רעיונות אגרסיביים משמאל, לא נתמך על-ידי מיליונרים ומיליארדרים בעלי אינטרסים עלומים וכן הלאה. העובדה שטראמפ שונא אותו ומדבר נגדו באופן מאוד פומבי - רק מחזקת אותו. כנ"ל התמיכה שלה זכה מברני סנדרס ואלכסנדריה אוקסיו קורטז, שעמדותיהם ביחס לישראל מתונות בהשוואה אליו, אבל עמדותיהם הכלכליות-חברתיות דומות מאוד לשלו, כיאה לחברי ה-Democratic Socialists of America. אגב, עובדה מדהימה למדי: AOC אינה חברה רשמית בארגון עוד, מאחר שלשיטת מנהיגיו עמדותיה ביחס לישראל היו רכות מדי. אז הם ׳שחררו׳ אותה. (5) ב׳הפוך על הפוך׳, העובדה שממדאני לא יוכל לרוץ לנשיאות בגלל שלא נולד בארה"ב, מתפרשת ברחובות כהוכחה לכך שהאיש פשוט באמת רוצה עיר טובה יותר ואין לו אספירציה נשיאותית או אחרת, כמו למשל קואומו שב-2020 עוד נתפס כמועמד לא רע לנשיאות בעתיד. איש שצמח בעיר, שמזדהה עם מעמד הביניים ומטה שבשמו הוא מדבר, שכבר מכהן כחבר מועצה אבל אין מאחוריו גב ענף ומסואב של קרנות וגופים עלומים - זה יתרון בבחירות האלה. בסקרים, כאמור, ממדאני מוביל. השאלה המסתמנת כרגע אינה כ"כ ׳האם ינצח׳, על אפם וחמתם של הרפובליקנים, הממסד הדמוקרטי, רוב הישראלים והרבה-יותר-מדי מיליארדרים, אלא ׳כמה גדול יהיה הפער׳. אפילו טראמפ כבר הכיר בזה. ומעבר לזה, חשוב לנסות להבין עד כמה נצחונו המתקרב יסמל את העתיד של המפלגה הדמוקרטית, אם בכלל. ועל זה, אני רוצה להגיד שתי מילים לפני סיום. ראשית, חשוב לי להבהיר: ממדאני לא ייבחר, אם וכאשר ייבחר, בגלל עמדותיו ביחס לישראל. אין שאלה שהמלחמה בעזה הפכה לגורם מרכזי בבחירות האלה. זה קרה בגלל שכל נושא לאומי הופך בימים אלה לנושא מקומי; בגלל שניו-יורק היא לא ׳עוד עיר׳ אלא בירת החברה והתרבות האמריקנית במידה רבה; בגלל שזו עיר שהיא גם מרכז של צעירים ליברליים שלומדים באוניברסיטאות עלית כמו קולומביה ו-NYU; בגלל שזו עיר של מהגרים, שמבין 8.5 מיליון תושביה, 1.3 מיליון הם יהודים ו-725 אלף הם מוסלמים, ועוד לא התחלתי למנות את כמות הלאומים שמשוטטת בקווינס וברוקלין; בגלל שממדאני הוא בעצמו מוסלמי שיעי ומהגר יליד אוגנדה; בגלל שאדמס לפניו היה פרו ישראלי וכנ"ל קואומו. ובכ"ז, זה לא הנושא של הבחירות. הכלכלה, היא-היא הנושא הדרמטי ביותר. הניו-יורקרים עדים להתייקרות מטורפת של העיר עוד משלהי הקורונה. רבים מהם לא יכולים לעמוד בעלויות שכה"ד, המצרכים, התחב"צ ועוד. אחרים זועמים למראה ׳שורת המיליארדרים׳ שמוקמת מול סנטרל פארק בזמן שהם לא סוגרים את החודש. לא חסרות סיבות לתסכול עבור התושב הממוצע, בעיר שבלאו הכי תמיד הייתה ליברלית יותר מהמדינה (state) בה היא שוכנת, כל שכן אמריקה כולה. נית, אם וכאשר ייבחר ולמרות שזה לא יהיה בגללנו - כן תהיה לזה חשיבות עבורנו. עלינו להבין: ממדאני אומנם נתפס כמקרה קיצון ובמידה מסוימת זה נכון, במובן שרוב התושבים לא באמת חושבים שצריך ׳פלשתין חופשית מהים עד הנהר׳, כי ספק אם הם יודעים על איזה ים ואיזה נהר מדובר. הוא גם סוציאליסט, מה שממקם אותו בהכרח מחוץ למיינסטרים הדמוקרטי לפי שעה (בדגש על ׳לפי שעה׳). אבל, באותה נשימה, מעמד ישראל בארה"ב בהחלט כן נשחק מאוד ב-15 השנים האחרונות וביתר שאת בשנתיים האחרונות. אישית, אני לא מאמין שהמפלגה הדמוקרטית אבודה לנו. הרבה מאוד תלוי בבחירות האמצע ועוד לפני כן בבחירות למושלות וירג׳יניה וניו ג׳רזי, שם מועמדות דמוקרטיות שנוטות למרכז מנסות להראות שלמחנה הזה יש עדיין אחיזה במפלגה, בזהות המועמד ב-2028 (הפער ביחס לישראל בין שפירו היהודי הציוני שסולד מנתניהו ספציפית, לבין AOC הפרוגרסיבית, לבין בוטיג׳ג׳ שאיפשהו באמצע -דרמטי) וכמובן במה שיעשו הרפובליקנים בזמן שנותר עד אז. אבל כן, מעמדנו בקרב המפלגה הזו חלש יותר משהיה בכל נקודה בזמן ביובל האחרון לפחות. ואם וכאשר ממדאני יהפוך יותר ויותר לבון-טון, למנהיג שממנו לומדים, למקור ההשראה של פוליטיקאים אחרים באופן שדומה למה שאובמה ("ילד רזה עם שם מוזר" כפי שאמר על עצמו ב-2004) או אוקסיו קורטז (מלצרית לא ידועה מהברונקס) - ישראל עשויה למצוא את עצמה במקום שבו הפלשתינים היו בציבוריות האמריקנית לפני עשרים שנה. זה קשור, מאוד, גם להתנהלות שלנו, אבל ברשותכם לא אכנס להיבט הזה הפעם. אז, האם מהגר מוסלמי שיעי מאוגנדה, סוציאליסט פרו-פלשתיני, ייבחר לראשות העיר שהיא סמל הקפיטליזם האמריקני הנוצץ, העשיר, הפרו-ישראלי (בשדרות גולדה מאיר כבר ביקרתם?)? ובכן, למרות סקר טרי שנותן לממדני ׳רק׳ פער של עשרה אחוזים על קואומו - כך זה נראה. וזה אולי נשמע לא סביר, אבל מצד שני, מי חשב ב-2015 שדונלד טראמפ יהיה נשיא ארה"ב (פעמיים!), שבישראל יהיו חמש מערכות בחירות תוך 3 שנים, שאנרכו-קפיטליסט יהיה נשיא ארגנטינה ושהאפיפיור ב-2025 יהיה אמריקני?...