כאשר שופט, לא כאדם פרטי, אלא כנציג הריבון על החוק, מתנהל באופן שיוצר תחושה של חוסר משילות שיפוטית של גמישות יתר מול נאשם חזק, ושל פחד מנקיטת סמכותו, נוצר פרדוקס מוסרי ומשפטי מסוכן: אלה שמופקדים על שמירת קדושת בית המשפט, הם הם המערערים אותה. והציבור? רואה. מרגיש. וכל שנותר לו הוא לאבד אמון. כי מהו ביזיון בית המשפט? ביזיון הוא לא רק הקטנת כבודו של מוסד הדין מבחוץ, אלא גם התפרקותו מבפנים: כאשר החלטות אינן עקביות, כאשר זמנים נמרחים ללא סיבה מוצדקת, וכאשר נראה שההליך אינו משרת את האמת אלא את הנאשם, אנו כבר לא מדברים על "ניהול הליך", אלא על הפיכת ההליך עצמו לבדיחה עצובה, עד כדי כך שאתה מצפה לראות מה יהיה החילול הבא. ופה חשוב לומר בגלוי: זה בדיוק מה שראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה לכאורה. הוא נותן דוגמה אישית כיצד ניתן לפרק את בית המשפט מבפנים. אם הוא מתייחס אליו כחוכא ואטלולא, מה ימנע מאחרים ללכת בעקבותיו? כאשר ראש ממשלה מגלה עד כמה קל לעקם הליך, ללעוג לפרוצדורה ולרוקן את הדין מתוכן, הוא מלמד דור של פוליטיקאים, עסקנים ותומכים: הכל מותר. דיברנו על חלום הכאוס של נתניהו. הוא אינו חלום, הוא תוכנית עבודה! והיא מתגשמת לנגד עינינו: בכל דיון, בכל דחייה, בכל הצגה פוליטית במסווה משפטי, הכאוס מזדחל פנימה, בונה לעצמו מושב של קבע באולם. לא אתפלא אם יום אחד, ממש בתוך אולם בית המשפט, אחד ה"שוטים" ירים את נתניהו על כתפיו, לא מתוך הערצה נעלה, אלא פשוט כי בא לו. כי התרגלנו כבר לעולם שבו המשחק חשוב מהחוק, וההצגה גדולה מכל מציאות. ובנוסף היא מכתיבה את השיח. כן זה פרט חשוב מאוד. ובינתיים, המשפט שאמור להגן על הדמוקרטיה, נהפך לכלי שמפורר אותה. וכשהשופטים שותקים, כשהם מוותרים על זקיפות הקומה, הם עושים את עבודתו של הכאוס במקומו. וכשאמון הציבור מתרסק, המדינה מאבדת את עמוד השדרה שלה. מי ישלם על כך? אנחנו. ילדינו. התקווה עצמה. כשהשופטים עצמם מבזים את מקום עבודתם, מי אנחנו שנגן עליו. מסתבר, שהכול מתהפך לא רק בבית המשפט, אלא בכל מדינת ישראל. אולי רצוי לעשות לנתניהו משפט הפוך: להתחיל ב'זיכוי מוחלט', שירפרר על ה'ניצחון המוחלט', ומנקודה זו, הכל פתוח. ואז לא ניחשף לא לטריקים ולא לשטיקים...