היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של המשורר הפולני זביגנייב הרברט, שהופך מראה חשוך של בית-קפה לסרטון אנימציה אכזרי. את ההרהור והשיר וצילומים של נוף בולגרי אפשר לקרוא באתר ושם גם ניתן להצטרף חינם לרשימת המנויים. זביגנייב הרברט (1998-1924) היה מגדולי המשוררים הפולניים של המאה-העשרים. הוא נולד בלביב, שהיום שייכת לאוקראינה, במשפחה פולנית-אנגלית. הוא החל לכתוב שירה בגיל חמש-עשרה, אך רק בגיל שלושים פרסם את שיריו הראשונים. הוא למד כלכלה, משפטים ופילוסופיה. המשורר צ'סלב מילוש, ידידו, תירגם את שיריו לאנגלית. את השיר 'בית-הקפה' קראתי בספר 'דוח מעיר נצורה", בתרגומו של דוד ויינפלד (ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, 1990). אחד ממאפייני שירתו של הרברט הוא ההתבוננות הניטרלית, לכאורה, בפיסות מציאות, התבוננות חפה מרגשנות. בדרך-כלל זו שירה פרוזאית, ללא משקל וחרוז. אבל מבעד למלים השקולות, המרוחקות, מניח המשורר לקורא להשלים את המפה הרגשית הצועקת בין השורות. בשיר 'בית-הקפה' עוסק הרברט במוּדעוּת רגשית, כלומר בתשומת-לב לגירויים מן המציאות ולהשפעתם על תחושת-הגוף שלו. מוּדעוּת רגשית היא מורה-דרך המזהיר אותנו מפני סכנות וחרדות, ומסייע לנו לחפש תחושה של מקום בטוח. בשיר הזה משתמש הרברט בבית-הקפה כדי להדגים את התהליך הרגשי הזה. הבית הראשון נפתח בתשומת-לב, שהיא, כאמור, תהליך של מוּדעוּת רגשית: "פִּתְאֹם אַתָּה שָׂם לֵב שֶׁהַכּוֹס רֵיקָה". זה, כמובן, לא מספיק. ההרגל מסתיר מפנינו את רגשותינו, והמוּדעוּת הרגשית דורשת פעולה החורגת מן ההרגל, פעולה המאפשרת לנו לראות ש"כּוֹס רֵיקָה" אינה רק "כּוֹס רֵיקָה". לעתים אתה מבחין בכך "שֶׁאַתָּה מֵרִים אֶל הַפֶּה תְּהוֹם". המעבר הזה מן האובייקט אל המטפורה הוא זה שממחיש לנו את תחושת החרדה. ומה מעורר בנו חרדה גדולה יותר מאשר העמידה על-פי ה"תְּהוֹם"? כעת ממשיך המשורר וממחיש את תחושת החרדה מפני התהום באמצעות מטפורות נוספות: "שֻׁלְחֲנוֹת הַשַּׁיִשׁ מַפְלִיגִים כִּגְלִידֵי קֶרַח צָפִים". ובאמת, ים קפוא ושיט בין קרחונים מעורר חרדה לא פחות מאשר מפני התהום. משולחנות השיש שהופכים לסירות בים קפוא ממשיך הרברט אל המראות המכסות את קירות בית-הקפה: "רַק הַמַּרְאוֹת מִתְחַנְחֲנוֹת, זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, רַק הֵן מַאֲמִינוֹת בְּאֵין-סוֹף". המראות, המוצבות "זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ", מכפילות את עצמן עד "אֵין-סוֹף", שגם הוא מושג חסר-פשר היוצר בנו חרדה, כמעט כמו המוות. בבית השני מתאר המשורר כיצד המוּדעוּת הרגשית לגירויים החיצוניים (בית-הקפה, למשל), מפעילה אותנו באופן אוטומטי, למשל באמצעות האינסטינקט הבסיסי (הילחם-או-ברח): "זוֹ הַשָּׁעָה לְהִסְתַּלֵּק מִבְּלִי לְחַכּוֹת לַקְּפִיצָה הַקַּטְלָנִית שֶׁל הָעַכָּבִישׁ". האינסטינקט הבסיסי נועד, לפני אלפי שנים, להציל אותנו מחיות טרף, אותן ממיר הרברט בעכביש שקפיצתו "קַטְלָנִית". זביגנייב הרברט אינו מסתפק בתיאור התגובה שלנו למצבי חרדה, שאינם מתרחשים ביער שבו מסתובבות חיות-טרף, אלא בבית-הקפה, לקראת שעת הסגירה. הוא מציע לנו לעשות שימוש במוּדעוּת הרגשית גם לאחר התגובה הלא-רצונית, הקמאית, שגרמה לנו לברוח מבית-הקפה מבלי שהבנו מהו שגרם לנו לחרדה. הוא מציע לנו לשוב מאוחר בלילה כדי להתבונן מבעד הסורגים בבית-הקפה הנעול, שכסאותיו קופלו ושולחנותיו מוצבים הפוכים זה על גבי זה. הוא מציע לנו להתבונן במציאות השלווה, לכאורה, באמצעות מאגר החרדה שלנו, המתגלה באמצעות האסוציאציות כמו בשעת טיפול פסיכואנליטי, כזירת טבח: "בַּלַּיְלָה אֶפְשָׁר לָבוֹא שׁוּב עַל מְנַת לְהִתְבּוֹנֵן מִבַּעַד לַסּוֹרָגִים הַמּוּגָפִים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם הַמַּבְעִית שֶׁל הַמְטַלְטְלִים. הַכִּסְאוֹת שֶׁנִּרְצְחוּ בְּאַכְזָרִיּוּת וְהַשֻּׁלְחָנוֹת מֻנָּחִים עַל גַּבָּם וְרַגְלֵיהֶם פְּשׁוּטוֹת אֶל רָקִיעַ שֶׁל סִיד". התיאור הזה של בית-הקפה, בלילה, הוא למעשה תיאור תהליך הקריאה של שיר, שכל אחד מאיתנו מבצע, בדמיונו, בשעה שהוא נפגש בסימנים השחורים, הקטנים, על הדף הלבן. תחילה אנחנו מפענחים את הסימנים, והופכים אותם לאותיות, מצרפים אותן למלים ויוצרים מהם משפטים ופסקות. תהליך זה של פענוח משותף לכל מי שקורא טקסט כלשהו. קורא השירה ממשיך לפענוח נוסף: הוא מתייחס אל הטקסט כאל קוד שעליו לפענח, לפרק ולהרכיב מחדש, כדי להבין באמצעותו את האופן הסובייקטיבי, החד-פעמי, שבו הוא מפרש את השיר. כפי שאפשר לראות בבית-הקפה הסגור בית מטבחיים אכזרי, הקורא מגלה בשיר, כשהוא מפענח אותו, את חרדותיו ורגשותיו הנחבאים. אני, שחזיתי בזירות טבח ומלחמה במהלך חיי, והתמונות מציפות אותי בחלומותי כבר עשרות שנים, רואה בתיאור בית-הקפה הזה את החרדות השבות ותוקפות אותי בכל מפגש עם האכזריות האנושית.