יצחק רבין נולד ב-1 למרס 1922 בירושלים. הוריו, רוזה כהן ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית. אימו, שכונתה "רוזה האדומה", מילאה תפקידים בהסתדרות, ב"הגנה" ונבחרה כחברת מועצת עיריית תל אביב. אביו נחמיה רבין (רוביצוב) היה מראשוני עובדי חברת חשמל, פעיל ב"הגנה" ובאיגוד המקצועי. כשהיה רבין כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה ובה נולדה אחותו רחל ב-1925, צעירה ממנו בשלוש שנים. עקב עבודתו של אביו בחברת חשמל עברה המשפחה לתל אביב. האם רוזה עבדה במטה ההגנה בתל אביב ונמנתה עם סגל הקבע של הארגון. תחילה התגוררו ברחוב שד"ל לא רחוק מרחוב אלנבי וב-1931 עברו להתגורר בשכירות ברחוב המגיד 5 סמוך לרחוב רוטשילד. רחל רבין-יעקב אחותו של רבין סיפרה לי בזמנו על הבית ברחוב המגיד 5: "גרנו בו בשכירות כמנהג הימים וכמקובל אז. בעל הדירה היה קבלן בשם דיסלר. הוא התגורר עם רעייתו בקומה הראשונה בחלק הצפוני של הבית ואילו הורי אני ויצחק, התגוררנו בחלק הדרומי של הבית." רחל מספרת כי בני הזוג דיסלר היו אנשים מבוגרים ונחמדים שהיו רוב הזמן בבית והסידור הזה התאים להורי שהיו בגלל עבודתם ועיסוקיהם הציבוריים הרבה מחוץ לבית וידעו כי הם לא משאירים את ילדיהם לבד שכן ה"דיסלרים" שומרים עליהם ונמצאים בקרבתם". לימים סיפר יצחק רבין, כי מהבית ברחוב המגיד רץ לא פעם לביתו של הרופא באזור כדי להזעיק אותו לבוא לטפל באמו רוזה כהן שהייתה חולה וכל הדרך חשש כי הרופא לא יספיק להגיע בזמן ויהיה מאוחר מדי. ב-1928 כשהיה בן חמש החל רבין ללמוד ב"בית חינוך לילדי עובדים א' "ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, שהוקם ארבע שנים קודם לכן כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב סוציאליזם וחינוך עברי. רבין למד בו במשך שמונה שנים עד 1936.

ב-1937 בהיותו בגיל 15 עבר ללמוד בבית הספר החקלאי כדורי (בוגר המחזור הרביעי) שם פגש בין השאר את יגאל אלון ואת חיים גורי וגויס לפעילות ב"הגנה". בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי" ב-1937 נפטרה אמו רוזה ממחלת הסרטן והיא בגיל 47 בלבד. אביו הזעיק אותו לאור מצבה האנוש לבית החולים "הדסה" בת"א ורבין הספיק להגיע למיטת חוליה שעות ספורות טרם פטירתה. בקיץ 1939 סיים את לימודיו ב"כדורי" בהצטיינות והוענקה לו מלגת לימודים באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה מטעם הנציב העליון, הרולד מקמייקל. רבין שאף ותכנן ללמוד הנדסת מים, אולם בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה הדבר לא הסתייע. עם התקרבות חזית מלחמת העולם לארץ ישראל ויתר על מלגה ועל תוכניתו להמשיך לימודים והחליט לעסוק בתחומי הביטחון. בהשפעת משה נצר, שהיה חברו ובן מחזורו בגן הילדים ב"בית החינוך לילדי עובדים" בתל אביב וב"כדורי", עבר רבין לקיבוץ רמת יוחנן והצטרף להכשרה מגויסת של הנוער העובד שפעלה במקום לקראת גיוסה לפלמ"ח.

ב-1941, בגיל 19, היה רבין מראשוני המצטרפים לפלמ"ח, שהוקם כידוע במאי באותה שנה. הוא השתלב בו בפעילות מבצעית ובתפקידי פיקוד והדרכה. בשנת 1945, בגיל 23, התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. במבצע לשחרור המעפילים במחנה המעצר בעתלית, באוקטובר 1945 עמד בראש הכוח הפורץ. בתקופת המאבק בבריטים ב"שבת השחורה" ביוני 1946 נעצר על-ידי הבריטים והועבר למחנה רפיח. עם שחרורו לאחר חמישה חודשי מעצר השתלב כמפקד באימון הפלמ"ח לקראת אפשרות של מלחמה. במלחמת העצמאות והוא בן 25 עמד בראשה של חטיבת הראל, שבין יתר מבצעיה, שמרה על פרוזדור ירושלים ואבטחה שיירות בדרכן לבירה. במהלך מלחמת העצמאות באוגוסט 1948 נשא רבין לאשה את לאה שלוסברג, אותה פגש לראשונה ביום קיץ של שנת 1943, ליד דוכני גלידת "ויטמן" ברחוב אלנבי בתל אביב כשהייתה עדיין תלמידת תיכון חדש בתל אביב. לאה, ילידת קניגסברג שבגרמניה, עלתה לארץ ישראל ב-1933 עם הוריה חיים (הרמן) וגוסטה שלוסברג בגיל חמש, ומאז התגוררה בתל אביב. לאחר שנישאו התגוררו בדירת הוריה של לאה בשדרות רוטשילד פינת כרמיה בתל אביב ושם נולדה בתם דליה. רק כעבור ארבע שנים עברו לשיכון צבא קבע בצהלה, שם נולד בנם יובל. כקצין המבצעים של חזית הדרום היה רבין שותף בתכנון המבצעים הגדולים למיגור הצבא המצרי ולשחרור הנגב. בזמן ההפוגה הראשונה נקלע רבין במקרה למטה הפלמ"ח שנמצא במלון ריץ, מרחק קצר מחוף תל אביב, בעת שעלתה מולו הספינה אלטלנה על שרטון והיה ממפקדי כוח ההגנה שביצע את הוראתו של בן-גוריון לירות לעבר הספינה אם לא תיכנע. לאחר ההפוגה היה רבין סגן מפקד מבצע דני, שבמהלכו נכבשו הערים רמלה ולוד. לקראת תום המלחמה ב-1949 השתתף סגן אלוף יצחק רבין כנציג פיקוד הדרום בשיחות שביתת הנשק בין ישראל למצרים במלון השושנים ( "דה רוזס") באי רודוס. רבין ביקר את הנכונות הישראלית לפירוז אזור ניצנה. הוא טען שישראל ויתרה למצרים יתר על המידה, הוא שב לישראל לפני חתימת ההסכם, וביקש שלא להיות חתום על ההסכם.

בשנות שירותו בצה"ל מילא רבין שורה ארוכה של תפקידי מטה, הדרכה ופיקוד. היה ממגבשי תורת הלחימה של צה"ל תוך ניסיון שנצבר בפלמ"ח, בצבא הבריטי ובצבאות מודרניים אחרים בעולם. הוא פעל רבות להצטיידות צה"ל והעלאת רמת האימונים בו, וראה אותו כצבא העם. תפקידו הראשון לאחר המלחמה בנובמבר 1949 היה מפקד קורס מג"דים של צה"ל. בין חניכיו בקורס היו דוד אלעזר, חיים בר-לב, ישראל טל, צבי זמיר, אסף שמחוני, עוזי נרקיס ואחרים. בתחילת 1951 התמנה לראש מחלקת מבצעים באגף המטה הכללי. בדצמבר 1953 מונה לתפקיד ראש אגף ההדרכה. בשנים 1959-1956 שירת כאלוף פיקוד הצפון; בשנת 1959 יצא ללימודים אולם באותה שנה נקרא לכהן כראש אג"ם במקומו של האלוף מאיר זורע שהודח מתפקיד זה בשל פרשת "ליל הברווזים" ובשנים 1963-1959 שירת כראש אג"ם וכסגן הרמטכ"ל.

בן ארבעים ואחת, ב-5 לדצמבר 1963 התמנה רבין לרמטכ"ל השביעי של צה"ל. תקופת כהונתו עמדה בסימן התעצמות מצרים וסוריה בנשק סובייטי מתקדם, ניסיונות הסורים להטות את מקורות המים של ישראל ותמיכתה של סוריה ומדינות נוספות בפעילות טרור. במאי 1967 כשנודע שמצרים מזרימה כוחות ובהם כוחות שריון לחצי האי סיני, החליט רב אלוף יצחק רבין על גיוס מילואים נרחב. בכלי התקשורת הערביים נשמעו דברי שיטנה ורהב על השמדתה הקרובה של ישראל. סוריה וירדן התייצבו לימין גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים שחסם את מצרי טיראן לשיט ישראלי. בקרב האזרחים בישראל שררה דאגה ואפילו חרדה קיומית. הקמת ממשלת אחדות לאומית ומינוי של משה דיין לשר ביטחון הביאו לעליית המורל. הממשלה התקשתה לקבל החלטה לצאת למלחמה. הרמטכ"ל רבין ורבים ממפקדי צה"ל תמכו ביציאה למלחמת-מכת מנע אולם ראש הממשלה לוי אשכול וחלק גדול משריו היססו וביקשו להמתין לתוצאות המגעים הדיפלומטיים ליישב המשבר. תקופה זו כונתה כידוע "תקופת ההמתנה". בתום ההמתנה, לאחר שהמאמצים הדיפלומטיים לישוב המשבר כשלו, פתחה ישראל בבוקרו של ה-5 ליוני 1967 במכת מנע יזומה, "מבצע מוקד" שבו הושמד חיל-האוויר המצרי. ישראל זכתה ביתרון ראשוני אדיר, והחלה מלחמת ששת הימים שנמשכה כשמה שישה ימים והסתיימה בניצחון מזהיר ומרשים של צה"ל. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, את רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה. לאות הוקרה על הניצחון במלחמת ששת הימים העניקה האוניברסיטה העברית לרבין תואר דוקטור לשם כבוד. בטקס קבלת התואר, שנערך ב-28 ביוני 1967 על הר הצופים, נשא רבין את "נאום הר הצופים", שביטא את רוח צה"ל, וזכה להד רב ונכנס לדפי ההיסטוריה.

בפברואר 1968 לאחר עשרים ושבע שנות שירות ביטחוני התמנה יצחק רבין לשגריר ישראל בארצות הברית, וכך נכנס אל הזירה המדינית. בתקופת כהונתו כשגריר הונחו היסודות ליחסים המיוחדים בן-ישראל לארצות הברית והתחזק הקשר עם הקהילה היהודית שם. עם שובו ארצה במרס 1973הצטרף למפלגת העבודה, נבחר לכנסת השמינית (1973) מטעם מפלגת העבודה (המערך) ומונה בינואר 1974 לשר העבודה בממשלה שהקימה גולדה מאיר לאחר מלחמת יום-הכיפורים.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הייתה ישראל שרויה בהלם. ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בלחץ דעת הקהל פטרה את ההנהגה המדינית. קמו תנועות מחאה ותבעו את התפטרותם של שר הביטחון משה דיין ושל ראש הממשלה גולדה מאיר. ואכן הלחץ הציבורי עשה את שלו. גולדה מאיר התפטרה מראשות הממשלה ועימה הממשלה כולה. רבין נבחר ליושב-ראש מפלגת העבודה לאחר שגבר על שמעון פרס ברוב זעום, וביוני 1974 הוקמה ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין. בתקופת כהונתו הראשונה של רבין כראש הממשלה שנמשכה שלוש שנים (3 ביוני 1974 עד 20 ביוני 1977) נאלץ רבין להתמודד עם מציאות קשה של שבר מפלגתי ומדיני עמוק, ועם משבר אמון צבורי במנהיגות הפוליטית והצבאית. עם הפסקת האש במלחמת יום כיפור נמצאו הכוחות הלוחמים כמעט "דבוקים" זה לצד זה. כדי למנוע התלקחות מחודשת של הקרבות, נדרשו הצדדים להגיע להסדרים להפרדת כוחות. רבין פעל להסכם ביניים עם המצרים וחתר להסדר עם ירדן. בספטמבר 1975 בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה נחתם הסכם ביניים בין ישראל ומצריים, על פיו ישראל תיסוג מערבה ממעברי המיתלה והגידי בסיני והשטחים שנסוגה מהם יפורזו ויהיו נתונים לביקורת של תחנות התראה בפיקוח אמריקני. למרות התנגדות חריפה של הימין בראשות "גוש אמונים" אושר ההסכם והוא היה צעד חשוב לקריאת השלום עם מצריים. רבין התנגד להתנחלויות פוליטיות אך נמנע מלפנות את מתנחלי סבסטיה. במהלך כהונתו השקיע מאמצים בשיקום הכלכלה שנפגעה בהשפעת המלחמה. ב-1976 היה רבין כראש ממשלה שותף ואחראי לתכנון מבצע אנטבה שבמהלכו חולצו על-ידי כוחות צה"ל כ-100 נוסעים ישראלים שנחטפו לאוגנדה במהלך טיסת אייר-פראנס בידי טרוריסטים. בעקבות הצלחת מבצע החילוץ הדרמטי והמורכב עלתה יוקרתה של ישראל בעולם.

ביום שישי, 10 בדצמבר 1976, נחתו בבסיס חיל-האוויר תל נוף שלושה מטוסי F15, שרכשה ישראל בארה"ב. הם נחתו באיחור סמוך לשעת כניסת השבת ונערכה להם קבלת פנים ממלכתית בנוכחות ראש הממשלה יצחק רבין, הרמטכ"ל דאז מוטה גור וקציני צה"ל בכירים. חלק מהמוזמנים הגיעו לבתיהם לאחר כניסת שבת. בעקבות אירוע "חילול השבת בחסות המדינה" הגישו נציגי אגודת-ישראל ופועלי אגודת ישראל הצעת אי-אימון בממשלה ובהצבעה אי-אמון זו נמנעו שרי המפד"ל. בתגובה פיטר רבין את שרי המפד"ל מהממשלה ובדצמבר 1976 הודיע על התפטרותו מראשות הממשלה והממשלה הפכה לממשלת מעבר בראשותו. הבחירות לכנסת התשיעית הוקדמו ל-17 במאי 1977. בעוד רבין נערך לבחירות פרסם העיתונאי דן מרגלית בעיתון הארץ, ב-15 במרס 1977, כי לאה רבין, רעייתו של ראש הממשלה יצחק רבין, מחזיקה חשבון דולרים בבנק "National Bank" שבארצות הברית, בניגוד להוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו בישראל באותה עת. רבין החליט לעמוד לימינה כשותף באחריות למעשיה. בעקבות פרסום פרשת חשבון הדולרים הודיע ראש הממשלה יצחק רבין על "יציאתו לחופשה" מתפקידו כראש הממשלה. הוא התפטר והסיר את מועמדתו לראשות הממשלה.

בבחירות לכנסת התשיעית במאי 1977 ("המהפך") עלה כידוע הליכוד לשלטון ומנחם בגין נבחר לראש הממשלה. בעקבות ניצחון הליכוד בבחירות מצא עצמו יצחק רבין באופוזיציה. בשנים 1984-1977 כיהן רבין כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה וכחבר בוועדת החוץ והביטחון. באותה תקופה פרסם את ספרו האוטוביוגרפיה "פנקס שירות" ובו תקף את יריבו מבית שמעון פרס. הוא תמך בהסכם השלום עם מצריים וראה בו המשך למדיניותו בעניין הסכמי הביניים. כשפרצה מלחמת שלום הגליל ב-1982 הביע תמיכה בה אך שחרג צה"ל מהתוכנית המקורית הוא יצא בחריפות נגד המלחמה. בבחירות לראשות מפלגת העבודה שנערכו ב-18 בדצמבר, 1980, במסגרת הוועידה השלישית של המפלגה, שמעון פרס, יושב-ראש המפלגה המכהן, גבר על רבין ברוב של כ-70% מקולות צירי הוועידה. בין רבין לפרס שררו במשך שנים לא מעט יחסי יריבות וחשדנות. בספטמבר 1984 הוקמה ממשלת אחדות לאומית, (הממשלה העשרים ואחת) ממשלת רוטציה. בשנתיים הראשונות שימש שמעון פרס מהמערך בתפקיד ראש הממשלה ובשנתיים הבאות החל ב-20 באוקטובר 1986, החליפו בתפקיד יצחק שמיר. במהלך כל תקופת ממשלת האחדות היה יצחק רבין שר הביטחון. בתקופת כהונתו כשר ביטחון נסוג צה"ל מרוב שטח לבנון ותפס עמדות בדרום לבנון בלבד. רבין תמך בהפסקת פרויקט הלביא וניהל את המאבק באינתיפאדה. מדיניותו נתפסה כמדיניות של יד קשה.

בבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה, שהתקיימו בפברואר 1992, גבר רבין על שמעון פרס והתמנה שנית לראשות הממשלה וכהן כראש ממשלה וכשר הביטחון. הממשלה שהקים פעלה נמרצות לקדם את "עשיית השלום", כדבריו. במסגרת הממשלה שהקים הוביל רבין את הסכם השלום עם ירדן ואת הסכמי אוסלו. על חלקו בתהליך אוסלו זכה בפרס נובל לשלום. ב-13 בספטמבר 1993 חתם רבין בטקס חגיגי שנערך במדשאות הבית הלבן בהשתתפות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, וראש אש"ף, יאסר ערפאת על הסכם "הצהרת העקרונות", בדבר הכרה הדדית בין ישראל והפלשתינים ושלטון עצמי בעזה ויריחו. ב-26 באוקטובר 1994 חתם רבין כראש ממשלה על הסכם שלום בין ישראל לירדן. רבין קידם גם משא-ומתן להסדר קבע עם סוריה, בתיווך אמריקני, אולם משא-ומתן זה לא הבשיל לכדי הסכם שלום עם סוריה. באותה עת התחוללה סדרת פיגועי טרור שקרעה את עמדת הציבור בין תומכי ומתנגדי תהליך השלום, אנשי תנועות הימין ובמיוחד הקיצוניות שבהן ערכו הפגנות סוערות חלקן אלימות באופן חמור נגד הסכמי אוסלו ו"ויתור על אדמות מולדת." בהפגנות כינו אנשי ימין קיצוניים את רבין "בוגד" ובכינויי גנאי אחרים.

רבין נרצח בכיכר מלכי ישראל ב-4 בנובמבר 1995, בתום עצרת הזדהות עם תהליך השלום, על-ידי יגאל עמיר, מתנקש יהודי דתי שהתנגד לתהליך אוסלו ומצא הצדקה הלכתית למעשה הרצח. למחרת הירצחו, בבוקר יום ראשון, 5 בנובמבר, הובל ארונו של יצחק רבין מתל אביב לירושלים בקומנדקר צבאי. מאות אנשים קידמו את פני הרכב נושא הארון בכניסה לשער הגיא. הארון, עטוף בדגל ישראל הוצב ברחבת משכן הכנסת בירושלים. במשך היממה שלאחר מכן הגיעו לרחבה ועברו על פניו עשרות אלפי אנשים. המומים וכואבים. בהלוויתו של יצחק רבין שהתקיימה בירושלים ביום שני, 6 בנובמבר 1995 השתתפו נציגים מטעם 78 מדינות ובהם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, חוסיין, מלך ירדן, נשיא מצרים חוסני מובארק, יורש העצר הבריטי צ'ארלס וראש הממשלה ג'ון מייג'ור, נשיא צרפת ז'אק שיראק, נשיא גרמניה רומן הרצוג והקנצלר הלמוט קוהל, ועוד. בימים אלה רבים מתגעגעים למנהיגות נוסח רבין - ישרה, צנועה ואמיצה.