קוראים יקרים, רוצו לקנות את ספרו של דורון בראונר "לב בגודל של אגרוף". נכה צה"ל שעמל במשך חמש עשרה שנים והקליד באצבע אחת את ספרו "לב בגודל של אגרוף". האמירה של הסופר דוד גרוסמן בספר "מישהו לרוץ איתו", ש"האומנות היא המרפא הטוב והיעיל ביותר לכאבי הגוף והלב", הוכיחה את עוצמתה, כשאני קורא את ספרו של בן קיבוץ כיסופים - "לב בגודל של אגרוף". לשוחרי ספרות מצפה חוויה של קריאה בספר הנוגע בכל נימי נפשו של הקורא. אודה, שכמה שנים אני קורא ספרים רק במחשב, המאפשר לי להגדיל את האותיות. והפעם עשיתי מאמץ ובלעתי את 303 העמודים בעזרת זכוכית מגדלת ומצאתי עצמי לא פעם חוזר וקורא אותו עמוד פעמיים שלוש כדי להעצים את החוויה הספרותית.
זה ספר ביכורים שיצא לאור השנה. הספר הוא עדות נאמנה לתוצאה יפה, מרשימה וכובשת את לב הקורא על ההתמודדות של בן קיבוץ כיסופים בנגב המערבי. דורון בראונר מנהל חיי משפחה כאדם נשוי לענת גם היא בת קיבוץ כיסופים, הוא אבא לשלושה ילדים, המשותק בארבעת גפיו ומתנהל בכיסא גלגלים. מה שמתניע את חייו הוא באמת הלב בגודל של אגרוף.
מהדף האחורי של הספר אני למד, שהוא נקלע למצבו הנוכחי בהיותו חייל ששירת בסיירת הנח"ל, ובמהלך היתקלות עם מחבלים נפצע באורח אנוש, ולאחר תהליך שיקום ממושך, נותר משותק בארבע גפיו. מידידים קבלתי מידע נוסף, שדורון בראונר כיום הוא בן 56. ההיתקלות עם המחבלים הייתה בשנת 1991בעת שירותו כחייל בסיירת הנח"ל בבקעת הירדן. 34 שנים הוא מתמודד עם גוף משותק. נראה לי, שליצירה הספרותית יש תרומה משמעותית להתמודדותו עם הקשיים, שמערימה עליו הנכות הקשה.
כקורא חשתי בעת הקריאה, שדורון מבקש לספר או ליתר דיוק לזעוק את זעקתם של אלפים רבים, שחזרו משירות צבאי פצועים בגופם. רבים מאוד מהם פצועים קשה, כשמשפחותיהם נותרו מאחור, נשכחים ונעזבים עם כל הכאב והסבל כנספח של יציאת ידי חובה בדיווח בשולי השוליים בתקשורת. הם בחזקת מספרים שמדי פעם מזכירים אותם, ושכחו, שכרותי הגפים, פגועי הנפש ושאר הפצועים קשה, הם אחד מנדבכי מגש הכסף עליו ניתנה לנו מדינת היהודים, שנהרסת על-ידי הנהגה, שחשכת האידיאולוגיה של איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' מנווטת אותה ודורשת ליישם בעזה במציאות של 2025 את מה שדרש שמואל הנביא לפני 3000 שנה משאול המלך, שחובתו להשמיד את עמלק "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק...". (שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ג')
בספר חושף אותנו דורון בראונר לעולמו של נדב, ילד בן 13 בקיבוץ כיסופים. משיחה טלפונית קצרה, שניהלתי עם דורון, הובהר לי, שנדב אינו סיפורו של הסופר, אבל יש בנדב גם מחייו של הסופר, הכותב את סיפור חייו של הילד נדב בגוף ראשון. סיפורו של נדב הוא סיפור של ילד שמן, הסובל מדימוי גוף שלילי ואיך הצליח להמציא את חייו מחדש. הזדהיתי עם עולמו של נדב, כי אני בילדותי הייתי ילד שמן, שסבל מאוד מדימוי גוף שלילי. עולמו של נדב מהספר ומאבקיו של נדב היו מאבקי האישיים. כנדב גם אני המצאתי את עצמי מחדש בלהט אחרי ספרות, תאטרון, מוזיקה וספורט.
כמו נדב, שקינא באחיו יואב, הדמות המייצגת את האתוס הישראלי בגופו, באישיותו ובדמותו, אני הילד השמן קנאתי בכל אשר מסביבי, עד שהצלחתי להשתחרר מדימוי גוף שלילי, שלמרבה הצער, חוזר אלי היום, כשאני ניצב קרוב למפתן העשור העשירי לחיי, רזה מאוד מדדה בעזרת הליכון ומקל הליכה. נדב קינא בכל מה שיש באחיו יואב, המייצג את האתוס הישראלי במיוחד, כשהוא מתנדב לשרת שירות משמעותי כחייל בצבא הגנה לישראל, גם אני הילד השמן קנאתי מאוד בבני משפחתי, שבעיני ייצגו מה שנראה לי שאינני מייצג - מייצגו של האתוס הישראלי. כמו הילד נדב מכיסופים הצלחתי לפלס דרך ולמצות את עצמי בתרומה למערכת החינוך בישראל וגם בתפוצות.
אני נמנע להאריך בהתמודדות עם הדמויות בספר שכבש אותי, אני משאיר זאת לקורא. אך אני חש צורך וחובה להביע את הערצתי לסופר, שראה כבר את המוות ונחלץ ממנו והוציא מתחת ידיו את מה שנתן צ'כוב לקלאסיקה הספרותית. הספר "נערים של צ'כוב" חזר אלי עם קריאת סיפורו של נדב, בן קיבוץ כיסופים, ואחיו יואב.קשה להשתחרר שאת הספר כתב אדם, שבצעירותו פגע בו כדור באזור הצלעות ויצא מהצוואר. איבד הרבה דם ועבר דום לב.
הרופאים פתחו לו את החזה ועשו לו עיסוי לב פתוח, הצילו את חייו, כשהוא נותר נכה משותק בארבע גפיו... ואחרי 15 שנות התמודדות בהקלדה באצבע אחת העניק לעם ישראל יצירה ספרותית, שאני חוזר ומבקש מקוראי - רוצו לקנות את הספר. כואב לי, שהקיבוץ בו נולד, קיבוץ כיסופים, ספג מכה קשה. במתקפה של החמאס ב-7 באוקטובר, יום בו נרצחו 19 אזרחים. בקרבות שפרצו בקיבוץ ובבסיס הצבאי נהרגו 17 חיילים וחבר אחד מכיתת הכוננות.