שלום רב איריס חיים ביראת קודש - ואף בחרדתו - מעצם ייחוד וייעוד המכתב הזה לעינייך, אני מבקש, מראש, סליחה ומחילה, אם אחדות מהמלים ייראו וייקראו בעינייך כבלתי הוגנות ואולי אף בלתי לגיטימיות. סליחה. התנגדותך להענקת תואר דוקטור לשם כבוד לעינב צנגאוקר בנימוק "הכבוד העצמי אבד לחלק מהאנשים שהובילו את מאבק השבת החטופים. הכבוד העצמי שנמחק על חשבון משפחות אחרות שלא צעקו ולא היו בקדמת הבמה", תמוה, בלשון המעטה. כינית את ההחלטה "החלטה חסרת ערכים". "הכבוד הוא הכבוד העצמי, והוא נבזז בעת מצוקה", הוספת והעצמת את המבוכה. זכותך לחשוב ולהביע את דעתך נגד החלטתה של האוניברסיטה להעניק ללוחמת ללא-חת על חיי בנה, אבל כשאת סבורה כי הכבוד העצמי נמחק - את מרחיקה לכת. הכבוד העצמי של מי? שלך? שלה? של משפחות שכולות אחרות? עינב דיברה באופן אמיץ, נוקב, לא בחלה במילים. היא לא החליקה את המציאות, לא ריככה אותה, לא ייפתה אותה. היא ביטאה דעת רבים שסברו שהממשלה מפקירה את החטופים ובכך מסכנת אותם. אוניברסיטת תל אביב כתבה על אודות ההחלטה: "עינב צנגאוקר מייצגת את התנועה החברתית להשבת החטופים, והייתה מן הבולטים במנהיגיה. מאז 7 באוקטובר הייתה בעיני רבים סמל לסולידריות חברתית, לקדושת החיים, לאחדות ולהורות". זכותך לחלוק על כך, אבל כאשר את מכנה את ההחלטה חסרת ערכים את טועה ומטעה, גם משום שאלה אותם ערכים שמאפיינים גם אותך ואת שליחותך וגם משום שאלה ערכים אנושיים שראוי לחנך לאורם, ערכים שמאפיינים את אופן מאבקה הציבורי של עינב בשנתיים האחרונות. דווקא בשל הערכתי והוקרתי העמוקות לאישיותך, לפועלך, לאופן שבו את הופכת את המספד והיגון לכח מניע, לחזרה לחיים שיש בהם גם שמחה, העדר כל כעס וטינה כלפי מי שהרגו את בנך-יקירך יותם ז"ל, מה שמעיד על גדלות נפש, עמקותה ואצילותה, מסעותייך התדירים בכל רחבי הארץ, כדי להפיץ אור ותקווה, אלה ועוד גורמים לי מלכתחילה להסיר בפנייך את הכובע הווירטואלי שלי. אני מצדיע לך, מחזק ומחבק. דווקא בשל המרכזיות שלך בתודעה הציבורית מאז מותו הטראגי של בנך והתדירות הגבוהה שבה את מעורבת בשיח הציבורי, אני מבקש למצות את הזכות להגיד לך כך: הביקורת שלך על עינג צנגאוקר צרמה לי. לא משום שהיא חסינה מביקורת. לא בגלל שלא תופסים אדם בכאבו, באימתו, בדאגתו המטריפה דעת (מצב בו הייתה שרויה במשך מאות ימי שביו של בנה, מתן), גם לא בשל סלידתך מהאופי ומהמזג שלה, השונים תכלית שינוי מאופייך וממזגך. אני חושב שכאשר את מבקרת אותה הביקורת שלך גורמת אי-נוחות. מאז תחילת מאבקן של משפחות החטופים לשחרור יקיריהן מהשבי התבלטו חלק מהן בשל עצימות מאבקן בעוד משפחות אחרות נאבקו באופן מאופק ומתון יותר. דווקא משום שאת ניחנת ביושר ובהגינות אני חושב שיש מקום וטעם לבקש ממך לחזור בך מהדברים. דבר מכבודך לא יגרע ממנו. ההפך הוא הנכון: יתרבה מספרם של החולקים לך אותו. מרשה לעצמי להביע בפנייך את הוקרתי העמוקה, הוקרה הגובלת בהערצה ונושקת לה.