בעומדי כאן, רועד, מתנודד, מתקשה לייצב עצמי על קרקע המציאות הרועדת, על סיפה של רעידת אדם ואדמה, מתקשה לבחור מילים נכונות לתאר את תחושתי כאן ועכשיו. לפני זמן קטן עשיתי אי-סדר במגירות המסודרות להפליא, שבהן שמורים מכתבים שכתבתי לנערות שאהבתי ולכאלה שחשבתי שאהבתי. כמה תמים הייתי. כמה עגול ומסודר ושקט היה כתב היד שלי. שלפתי מהניילונים מכתבים לפי שמות הנמענות.
לא ידעתי לחזר, הייתי כמו דבור מסורבל שמזמזם ולא יודע מה לעשות עם עצמו, מאומן ומיומן בעקיצות, לא בנוי לדבש. שמרתי גם את מכתבי התשובה אבל לאחר קריאת שלושה מהם, הפסקתי. הכאיב לי תום הנעורים הטהור שהיה בהם. רעשי הרקע של הזמן הזה לא אפשרו לי לייחד להם את השקט המתבקש להבין אותם לאשורם, להפנים ולהטמיע שנית את היופי-חי שהיה נסוך על המילים. הפסקתי.
העבר הוא רכבת מתרחקת. זה מכבר נמוג עשן הקטר שלה, שככו רעשי קרונותיה. שקט על-פי תהום. המחשבות קשות, טורדות מנוחה, לא פותחות אופק. הכל צר, לוחץ, אפילו השמחה הפשוטה, הבסיסית, שמחת החיים עם שובם של החטופים הועכרה תכף לפריצתה עם הגעתם, במשורה מורטת עצבים, של ארונות החטופים החללים.
רואי השחורות רואים בבהירות את העתיד לבוא. מי שאינם כאלה (כמוני, על-פי רוב) לא רואים דבר. לכאורה - הכל ייתכן, הכל אפשרי, אולי האופק ייצבע אדום כלנית או, לפחות, כתום דמדומים. בעומדי כאן, רועד, מתנודד, מתקשה לייצב עצמי על קרקע המציאות הרועדת, על סיפה של רעידת אדם ואדמה, מתקשה לבחור מילים נכונות לתאר את תחושתי כאן ועכשיו. "מוכרחים להמשיך לנגן", אומרות מלות השיר. "ההצגה חייבת להימשך". איזו הצגה? יש הצגות שחייבות להימסך.
אני מתרגל נשימות אטיות, עמוקות, שואף אוויר מלוא הריאות, נושף אותו לאט, בהדרגה, כמו שחש ויודע כמה נדיר הוא, חושש לשחררו, ביודעו שהוא (אני) ייזקק כבר בעתיד לשארית עתודותיו.
המאמר הזה נכתב לאחר הודאתה של הפרקליטה הצבאית הראשית כי היא הורתה על הפצת הסרטון. אף שהרעש התקשורתי החל עם כניסת השבת, במהלכה הוא עדיין היה סביר וסביל-ביחס. במוצאי השבת ייפתחו שערי גיהינום עליה, על ה"קפלניסטים", עלינו, "השמאל", ו... גם מי שאינו מאמין - כמוני - ממלמל לעצמו. שלא נדע. אלוהים ישמור. צפוי לנו שבוע שנאה סוערת, גלמית, מכוערת. לא מן הנמנע שמי מבני השיח שלי, עד לאחרונה, יכנה גם אותי "חמאסניק עלוב".
לפני שבועיים נולדו לבני הצעיר תאומים. הנכדים מספר חמש ושש. כה זכים הם, כה רכים. אני מלטף את איבריהם הזערוריים בכריות אצבעותיי, מסיע על חלקות עורם הצח את תקוותי ואת תפילתי. לאיזה עולם יגדלו? לפני תשובה אפשרית אני מתרגל נשימות איטיות, עמוקות, שואף אוויר מלוא הריאות, נושף אותו לאט, בהדרגה, כמו שחש ויודע כמה נדיר הוא, חושש לשחררו, ביודעו שהוא (אני) ייזקק כבר בעתיד לשארית עתודותיו. בבית, כשאיש לא רואה אותי, אני מחפש את חפיסת הטישו, ובאין רועים - בוכה בשקט.