ברגעים בהם נדמה היה שהפצ"רית התאבדה, הציף אותי גל של רגשות. ניסיתי להבין מה אני מרגיש. מצד אחד, לא היה בי ולו גרגר אבק אחד של צער. מצד שני גם לא גרגר של שמחה. אני לא אדם חסר רגש, ממש לא - אז מה אני מרגיש? לעזאזל, מה אומר לי הלב? "בנפול אויביך אל תשמח", אומר שלמה המלך בספר משלי. ועל מה בדיוק יצאה מרים במחולות שחיל פרעה נשטף בים? ומדוע אנו חוגגים את מפלת המן? - התשובה היא שבנפול אויבך שהוא אחיך אל תשמח, בנפול אויבך הלאומי - תשמח ועוד איך.
כשהוספתי בשנה וחצי האחרונות את המילים 'השם יקום דמו' לשמו של נכדי האהוב, לא התכוונתי לפצ"רית. אבל היא וחבורתה המצומצמת אכן היו האויב. לא החמאס הרג את יאיר. נחש מכיש, זה טבעו, צריך פשוט לרוצץ את גולגלתו. מי שהרג את יאיר הוא מי שלא נתן לצה"ל להפעיל את האמצעים הכי פשוטים ומקובלים בסיטואציות שכאלה, כדי להכניע את האויב - בלי להיכנס למנהרות ולמילכודים. מי שהיה מוכן להמר שוב ושוב על חיי החיילים הגיבורים שלנו ולא על חיי האויב.
מי שהרג את יאיר זו הפצ"רית ועושי דברה. ולא רק את יאיר, דמם של רוב החיילים שנהרגו בעזה תלוי על צווארה של הזוהמה המוסרית הזו - דמם של הלוחמים, דמם של המושפלים על לא עוול בכפם, דמם של עשרות המתאבדים. אז לא - אין בי טיפת צער לא על המרשעת לא על עושי דברה ולא על הגבוהים ממנה המתחילים לחוש את הלהבות המתקרבות. לא התכוונתי לפצ"רית כשאמרתי על יאיר - ש'השם יקום דמו', אבל נראה עכשיו שאליה בדיוק לוקח כרגע השוכן במרומים את הנקמה.
אבל אני גם לא חש שום שמחה. אני רואה את השמחה במחנה הלאומי, אני רואה את השסע שנקרע עוד יותר בין המחנות, וזה נראה לי כמו ניצחון פירוס של צד אחד על משנהו בתוך קרון הבהמות בדרך לאושוויץ. היו שם שתי מחתרות במרד גטו וורשה, אחת של השמאל ואחת של הימין. דבר לא השתנה. כאז כן עתה, כל האנרגיות והריכוז הלאומי שלנו מופנה למלחמה הפנימית במקום לאויב האמיתי למרות שכבר גילה לגמרי את פרצופו.
אני מאוד מקווה שמגדל הקלפים שרצח את החיילים שלנו ייפול. עד הקלף האחרון. אני מודה למשה סעדה, לטלי גוטליב, ליריב לוין, לדוד זיני - ולכל העוסקים במלאכה הזו - בשם גיבורינו הקדושים - אל תנוחו. אבל אין בי שום שמחה. אל תחגגו, בסוף זה האסון של כולנו, בסוף זו המלחמה של כולנו - הנוח'בות לא הבדילו בין שמאל לימין חשוב שנזכור גם את זה.