דוד בן-גוריון, האב המייסד של מדינת ישראל, נהג לומר לאורחים שהגיעו לצריף שלו בקיבוץ שדה בוקר: "אם אנחנו לא נכבוש את המדבר, המדבר יכבוש אותנו". אמירה זו אכן מקבלת משמעות משנה במהלך הימים האחרונים, כשסוף-סוף, לאחר 77 שנה, נוצר חלון הזדמנויות ממשי למחצית הדרומית של המדינה, קרי - הנגב. מדובר בשני אירועים, לכאורה נפרדים לחלוטין, אולם קשורים ביניהם קשר הדוק בתפיסה האמריקנית את הפריפריה שלנו. אירוע אחד הוא הקמת בסיס אמריקני בלב ליבה של קריית גת, כולל מאות חיילים וצפי שבהמשך יצטרפו אליהם מאות נוספים ממדינות אירופיות. אירוע שני הוא החלטת ענקית השבבים "אנבידיה" להקים את מרכז המחקר שלה, כולל מאות עובדים וקמפוס ענק בשטח של 3,000 מ"ר בבירת הנגב - באר שבע, זאת בהמשך לכוונתה להשקיע מיליארדים בקמפוס שיוקם בצפון הארץ. אירועים מכוננים אלה, ובעיתוי של צפי לסיום המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, מעניקים סוף-סוף סיכוי ממשי לחבר את הנגב למדינת ישראל. הנתונים אינם משקרים: למרות הרצון הכנה של כל ממשלות ישראל לדורותיהן, למרות השקעות העתק וההצהרות האופטימיות - מתגוררים כיום בכ-60 אחוזים משטח המדינה, מקריית גת ועד אילת, כחצי מיליון נפשות בלבד, שהם כ-5 אחוזים מתושבי ישראל. ובמילים אחרות: במחצית הצפונית של המדינה, המשתרעת על פני שטח מצומצם של כ-9,000 קילומטרים רבועים בלבד, מצטופפים כבר היום יותר מ-9.5 מיליון ישראלים - בפועל, הצפיפות הגבוהה בעולם להוציא את בנגלדש. ואם אכן יתממש התרחיש של הכפלת האוכלוסייה ל-20 מיליון תוך כ-30 שנה, אזי אנו צפויים לצפיפות בלתי נסבלת, כולל משמעויות כלכליות, חברתיות ואקולוגיות מרחיקות לכת. אין לי צל של ספק, אמנם, שלא הצבא האמריקני וגם לא חברת "אנבידיה" חשבו לרגע על יישוב הנגב, אולם - וזה אולם גדול - זוהי בהחלט הזדמנות לנצל את שני האירועים הנפרדים הללו ולהכניס באופן יזום זריקות מרץ על-מנת לעודד את התהליכים העתידיים. ראשית, להכריז על רכבת מהירה לאילת, המשך חוצה ישראל דרומה והרחבת כביש הערבה כעל פרויקט לאומי, ולא להסס במידת הצורך להעניק לחברה בינלאומית זיכיון. פרויקט זה לא רק יקצר משמעותית את זמן הנסיעה ויעודד את התיירות לאילת, אלא גם ובעיקר יעודד מאות אלפי ישראלים לשקול את המגורים במרחבי הנגב. שנית, בד-בבד לפתח את התיירות לא רק לאילת, אלא גם לכל המרחב הגדול שבינה לבין מרכז הארץ. הנגב מהווה פוטנציאל אדיר לתיירות מדברית, כולל שכיות החמדה הייחודיות שבו בקנה מידה עולמי - החל מהמכתשים וכלה במגוון הנופי. שלישית, בד-בבד גם לעוד ועוד חברות ענק בינלאומיות, דוגמת אנבידיה ואינטל בשעתו בקריית גת, להעתיק את מושבן הנה. הדוגמאות לעיל מוכיחות כי אותן חברות אינן נרתעות מהמציאות הביטחונית אצלנו. רביעית, אדרבה, אפשר וניתן לנצל את כניסת מדינת ישראל לעידן חדש של הסכמים עם מדינות נוספות באזור ובכלל, ולשלב את הנגב בהסכמי סחר מגוונים - זאת כולל הפיכת הנגב למדף יבשתי (!) שיקשר את המזרח הרחוק דרך ים סוף בואכה הים התיכון ואירופה. וכדי שהחזון הזה אכן יתממש ולא יהפוך, חלילה, לחזון תיאורטי של אחרית הימים, יש לטעמי צורך כאן ועכשיו לראות את פיתוח הנגב (וגם הגליל כמובן) לא כ"עוד משרד ממשלתי אחד מתוך רבים", אלא כיעד לאומי מרכזי לעיצוב עתידה ותבניתה העתידית של המדינה!.