בימים אלו חזרתי לכתביו של סופר נשכח, שיש לו מקום של כבוד בארון הספרים היהודי שלי. אבקש בהזדמנות זו לפתוח צוהר אל עולם ערכים יהודי, עולם ערכים מוסרי ואנושי, של הסופר מרדכי זאב פאיירברג, שבשלהי המאה ה-19 כתב את הנובלה "לאן". לצערי, בשנים האחרונות נעדר שמו של הסופר מרדכי זאב פאיירברג מתוכנית הלימודים בספרות עברית במערכת החינוך שלנו.
בדמותו של נחמן, גיבורה של הנובלה "לאן", ביקש הסופר לתת תשובה לשאלה לאן מועדות פנינו. שאלה שעלתה על סדר היום של צעירים רבים בני דורו בפלך והלין ברוסיה. התשובה הייתה אך ורק ארץ ישראל, ככתובת יחידה למקום, בו יונחו יסודות לחברה חדשה, חברת מופת, כתובת יחידה לבניית בית לאומי שלישי לעם היהודי. הכתובת, שהיה לה ביטוי בתפילות, קיבלה ביטוי מעשי לבוא אל הכתובת כדי לחרוש את אדמתה, לזרוע ולנטוע ולהפריח את האדמה הדומעת והעורגת לבניה אלפיים שנה.
נחמן, גיבור הנובלה, הדורש את דרשתו בשלל נושאים, מרכז את חלק הארי בדרשתו להליכה אל המזרח לא מתוך התנשאות על אנשי המזרח החיים כבר בארץ ישראל. הוא דורש בנחרצות רבה להתייחס בכבוד ובהערכה לערכי תרבות ואורחות חיים של כל בני עמי המזרח שנפגוש כאן בארץ.
הסופר מרדכי זאב פייארברג רואה בנחמן, גיבור הנובלה "לאן", את ממשיך דרכו של אברהם אבינו, שלא בא אל בני חת בחברון עם אמירות מתוך סְפֶרוֹת שמימיות משיחיות כמו "לֵךְ לְךָ ... וְאֶעֶשְׁךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית, י"ב 2). הוא גם לא בא אליהם עם האמירה, שנחצבה "בברית בין הבתרים", כי רק לזרעו של אברהם ניתנה הארץ הזאת "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרַת" ( שם, ט"ו 19).
פרקטיקת החיים היום יומית של אברהם לא התנהלה על-פי אותן סְפֶרוֹת שמימיות, לפי מה שמיועד לו בבראשית ט"ו 19, לחוש ולפעול כמי שנמצא מעל הקיני, הקניזי, הקדמוני, החתי, הפריזי, הרפאי, האמורי, הגרגשי, הכנעני, האמורי והיבוסי. כל התנהגותו של אברהם בפרשת "חַיֵּי שָׁרָה" מציגה אברהם אחר.
בחיי היום יום של אברהם ישנה ענווה והכרה בקיומו של עם אחר, ישנם ילידי המקום, ישנם עמים החיים כאן. מתוך הכרה בקיומם ומתן כבוד לבני עמים אחרים החיים כאן, אברהם בא לבני חת בקריית ארבע היא חברון. הוא בא אליהם מתוך כבוד והערכה למי שחי כאן לפניו וכך הוא מנהל איתם משא-ומתן על קרקע.
פרק אחד לפני שבא אברהם לבני חת בפרק כ"ב, הוא מתעטף בהבטחה, שהארץ הזו יועדה לזרעו, "וַאֲבָרְכְךָ, וְהַרְבֵּה אַרְבֵּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם "(כ"ב, 17). אברהם לא בא אל בני חת מתוך גבהות הבטחה שמימית. הוא בא אל בני חת ביראת כבוד רבה כלפי עם החי כאן טרם בואו - מבליט את היותו "גֵּר וְתוֹשָׁב אֲנִי עִמָּכֶם". (כ"ג, 4) אחרי שהגדיר את מעמדו כלפיהם במישור האזרחי, הוא משטח את בקשתו בנימוס רב, שיאפשרו לו לרכוש תמורת כסף מלא אחוזת קבר לקבור את מתו, את רעייתו. לכן במשא-ומתן גם הם חולקים לו כבוד - "נָשִׁיא אֱלוֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחָר קְבָרֵינוּ קְבוֹר אֶת מְתֶיךָ " (כ"ג,6).
אברהם לא בא אל האנשים החיים בארץ, ילידי המקום מתוך גבהות דתית וברכה אלוקית, אלא מתוך ענווה של אדם כלפי בני אדם אחרים - "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ, לִבְנֵי חֵת" (כ"ג, 7). הקידה של אברהם בפני בן עם זר, יליד הארץ הזו, היא אקט של הערכה ורכישת כבוד לכל החיים כאן לפניו. קבלת נימוסיהם ואורח חייהם ומעל הכל רכישת כבוד לאחר. אברהם אבינו מציב לי בפרשת חייו תמרורי דרך לחיים בארץ הזו, כאשר אנו חוזרים אליה אחרי שאלפים שנה לא היינו כאן.
אני מבקש לצרף למופת של אברהם אבינו גם את זעקתו של נחמן בנובלה "לאן" - "וְאַתֶּם, אַחַי, בְּלֶכְתְכֶם מִזְרָחָה, עֲלֵיכֶם לִזְכּוֹר כִּי מִזְרָחִים אַתֶּם", ומתוך הכרה זו דורש נחמן "שֶׁנִּנְהַג בְּתוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, שֶׁאֵינָה רֵיקָה מֵאָדָם כְּאֶל אַחִים, וְלֹא נִרְאֶה עַצְמֵנוּ מוּרָמִים מֵעֲלֵיהֶם".
אצרף גם את זעקת אחד העם, מיסד הציונות הרוחנית, לאחר המפגש שלו עם אנשי העלייה הראשונה במאמרו "אמת מארץ ישראל" - "הן זאת עלינו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי לעורר את חמת עם הארץ על-ידי מעשים מגונים. עלינו להיות זהירים בהתנהגותנו עִם עַם נוכרי, שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך בו בכבוד, ואין צורך לאמר בצדק ובמשפט... לא כעבד כי ימלוך..."
חובה עלינו להיות קשובים גם לשוועת החרות של העם הפלשתיני. לא תהיה לי חרות, אם לא תהיה גם לעם הפלשתיני חרות. הבה נשנן, שלשני בני אברהם - יצחק וישמעאל - זכויות שוות בארץ הזו, כלשון השיר של המשוררת האהובה עלי חיה קדמון - "תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ הָאָרֶץ הַזּוֹ".