"העיתונאי שהוא קרן אור בערוץ 12" - כך כתבתי בדף הפייסבוק שלי ב-5 באוקטובר וצירפתי את תמונתו: אלמוג בוקר מדווח מקיבוצו זיקים שבעוטף עזה ולצידו דגל ישראל. ב"אולפן שישי" הוא התעמת עם גיא פלג, לו - איך לא - הדליפה הפצ"רית את הסרט המבושל משדה תימן, שהפך לפיגוע הסברתי.
כשאלמוג דיבר על חומרת ההדלפה, פלג העיר בזדון לב: "חשבתי שכולנו פה עיתונאים". בוקר הגיב: "העובדה שהדלפות מזינות את התקשורת, אינה גורעת מחומרתן, בטח לא כשהן נעשות על-ידי הגוף שחקר והאשים".
לא נכביר כאן מילים על גיא פלג החמוץ, המודלף, שמשרת גורמים במערכת המשפט ומתבל את דיווחיו בנאצות ובהטיות. ענייננו הוא אלמוג בוקר, היושב לרוב מולו, מציל את כבוד הערוץ ובצדק זכה בפרס אגודת העיתונאים למצויינות בשידורי חדשות ואקטואליה בכנס העיתונות באילת.
בשבוע שעבר שמעתי אותו, כפי שצופי הטלוויזיה מעולם לא שמעו. בגילוי רב סיפר לקהל שומעיו הרב במועדון השכונתי הרמת-גני, על חייו בקיבוץ זיקים, ק"מ מקו הגבול, מאז 2011. אלמוג הוא בן בית בעוטף, חיבורו לאנשים ממש משפחתי. מבין טוב יותר מהצבא מה קורה כאן, מקבל את המידע בזמן אמת.
הוא הרטיט: "מאז 2019 אני סובל מהתקפי חרדה קשים ומטופל. חש קוצר נשימה, כאבים ברגליים, הכל שחור. כשההתקף פוקד אותי, אני בורח אל מחוץ לבית, רץ בכביש ההיקפי". בשישי, ערב 7 באוקטובר, סבל מהתקף קשה במיוחד. שוב ברח החוצה, כשהוא סובל מכאבי תופת ברגליים, התיישב על ספסל, הזמין אמבולנס. "ראיתי שהמוקדנית אינה עונה, ביטלתי את האמבולנס, התחלתי לנסוע לבית חולים ברזילי, וראיתי שאיני יכול להרים את הרגל על הדוושה. כעבור 20 דקות ההתקף חלף"...
וכך הוא מספר על התנהלותו בשחר 7 באוקטובר: "עם האזעקה, העמדתי בגינה את ערכת השידור: חצובה, טלפון, מיקרופון, אני יודע לקשקש, מספר על טילים ופיצוצים. אני באנדרנלין מטורף. ב-7 בבוקר תמונת המצב שלי טובה יותר מזו של המטכ"ל. במקום הודעות עידכון, אני שומע קריאות לעזרה. 'אלמוג, תציל אותי!' - זועק חבר. ואז: 'אלמוג, אין את מי להציל', צריחות בערבית, יריות והשיחה מתנתקת.
המלחמה הכי גדולה
אני עומד מול המיקרופון, לא מסוגל לענות בטלפון. אשתי יוצאת מהממ"ד: 'יש לפחות עשרה הרוגים'. 'לא עשרה, זה מאות', אני משיב לה וקורס על הרצפה. אני מבין שזו המלחמה הכי גדולה שהייתה פה".
סיפורו מרתק: "מאז אני עובד ברציפות 48 שעות, כמו רובוט. יצרתי לי חיץ בין המוח לרגש. אני היחיד שיכול לעזור, זועק לעזרה, ובו בזמן מתפקד כעיתונאי שמשדר מהשטח. 'תרגיע, אתה משדר פאניקה', אומרים מהאולפן, ופאניקה זה לא אני, אבל פה זה היה מכוון: 'אם לא תשדרו פאניקה, לא יהיה העוטף!'". לדבריו, קיבל לא פחות מ-341 קריאות לעזרה.
כשתקום ועדת חקירה, ואין ספק שתקום, העדויות של אלמוג בוקר וחבריו מכלי התקשורת האחרים, שדיווחו בזמן אמת על הזוועות, ובתוך כך ניסו לכוון את הכוחות להציל נצורים שזעקו מהממ"דים - ימחישו את גדול המחדלים הצבאיים שהיו פה, תוצאת הקונספציה.
בהרצאתו כעבור שנתיים הוא מזהיר: "הזיכרון קצר ומתחילים לשכוח. גם היום חמאס בודק אותנו בכל צעד שאנו עושים, רוצה לבנות את מודל חיזבאללה בלבנון. מגייס לשורותיו מחבלים, מייצר אמל"ח ומחזיר לעצמו שליטה על מוקדי הכוח והכסף. הוא אכן מוכן שייכון ממשל של טכנוקרטים, שיטפל בעניינים האזרחים, וחמאס יהווה את כוח הביטחון וישלוט בפועל.
"יש לייצר מציאות חדשה בשטח. על כל הפרה - תגובה מיידית. חמאס לא מבין הכלה, אלא רק כוח ועוצמה. לתת ללוחמים חופש פעולה מוחלט, ואני רואה בימים האחרונים שינוי בכיוון הזה". על 200 המחבלים שנתקעו במנהרות ונתונים לחסדי צה"ל, הוא אומר נחרצות: אין לתת להם לצאת, כל עוד יש בידי חמאס חלל אחד שלנו!
לפני הקהל הרמת-גני ניצב עיתונאי מוכר, צנוע, מהימן, אהוב, חריף בביקורתו על מחדלי הצבא, ומעל לכל - ציוני! הדגל כחול-לבן המוצב לצד עמדת השידור שלו בקיבוץ, איננו מקרי: "זה לא בשבילנו, אלא שאויבינו יראו שדגל ישראל מתנופף, וזהו הניצחון האמיתי". כל ההכנות לפלישה, הוא מספר, היו לנגד עיני התושבים והצבא: בניית עמדות, מוצבים ומגדלים, שיגור בלוני תבערה, הסתערויות לעבר החומה, ובצבא השיבו לאקונית: "עוקבים בזהירות, נגיב כשנצטרך". זהו חלק מלקחי 7 באוקטובר, שעיקרם: די לשאננות וליהירות.
טוב שיש לנו אלמוג בזיקים, נזר התקשורת, שיתריע, יזעק, ולא יאפשר לחזור על המשגים שחוללו את גדול האסונות מאז הקמת המדינה.