מלחמה אינה רעידת אדמה, ואירוע מסורתי-דתי אינו התפרצות הר געש. שניהם אינם כוחות טבע עיוורים, אלא תוצרים של החלטות אנושיות, של תכנון, או של היעדרו; של מחויבות, או של בריחה ממנה. ולכן, כל ניסיון להציג מלחמה או אסון כ"גזירת שמיים", הוא לא רק שקר, אלא ביטול של 'אחריות אנושית'. האם למילה, או להצהרה, יש כוח עליון לבטל אחריות? האם מנהיג יכול, במילה אחת, לנקות עצמו ממעשיו ומחדליו? אם כן, הרי שאיבדנו את מושג האחריות, ואיתו את עצם משמעותה של מנהיגות. כי אחריות שאפשר לבטל בהכרזה, איננה אחריות, אלא מנגנון של יחסי ציבור. בישראל של השנים האחרונות נבנתה תרבות של הימנעות. אסון מירון היה אולי השיעור הברור ביותר לכך: עשרות מתים, מאות יתומים, ושרשרת ארוכה של בעלי תפקידים שכולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, לא אשמים. "לא ידעתי", "לא הייתי", "לא אני אחראי". אותו הדפוס חזר גם באוקטובר 2023, שבו מדינה שלמה הופתעה כאילו נפלה מהשמיים. כאילו האויב הגיע מבלי שאיש ראה, מבלי שאיש שמע, ובעיקר מבלי שאיש נושא באחריות לקיומו. אבל מלחמה איננה אסון טבע. היא תוצר של ידע מוקדם, של שיקול דעת, של יוהרה, של החלטות שבני אדם קיבלו, ואחרים שילמו עליהן בחייהם. החטא האמיתי איננו הטעות, אלא הבריחה מהודאה בה. מדינה שמקבלת את חוסר האחריות של מנהיגיה בשם "כוח עליון" או "מזל רע" מאבדת את הבסיס המוסרי לקיומה. כי אם הכל בידי שמיים, אין טעם בבחירות, אין טעם בצבא, ואין טעם באמונה באדם. אחריות היא מה שהופך חברה לאנושית, מדינה למוסרית ואת החיים לבעלי משמעות. וברגע שבו מילה אחת מסוגלת לבטל את המעשה, הרי שגם המעשה הבא יאבד ממשמעותו, ושוב נעמוד מול חורבן, ונשאל את עצמנו בתמימות: איך זה קרה, ושוב לא נדע לענות. לאור הדברים המתחוללים במדינה, האם השאלה: אני? בתמיהה, בהזדקפות, ופעירת זוג נחיריים, נמצאת על קצה הלשון, מאחר שהמחדל הכישלון או הביזיון, כולם מתפזרים באוויר כמו אחריות שאין לה בעלים? כל אחד מציג מעטה של תום לב, של "לא ידעתי", של "לא הייתי שם", כאילו האחריות היא נטל מיותר, ולא יסוד הקיום המשותף שלנו. אבל חברה שאיבדה את היכולת לומר "אני אחראי", איבדה גם את הזכות לומר "אני חלק". ומדינה שאין בה מי שיקח אחריות, תהפוך במהרה למדינה שבה איש איננו שייך. כי האחריות, לא השררה, לא הכוח, ולא הצדק העצמי, היא היא שמחזיקה את האדם במעמקי אנושיותו, ואת האומה בגובה קומתה.