מתי הפכנו לעם שבורח מעצמו? אנחנו פוגשים ישראלים בכל מקום בהרים, בחופים, בבתי קפה מאולתרים עם ריח של קארי וגעגוע. אבל זה לא עוד דור של תרמילאים, זה דור של נמלטים. משפחות צעירות, זוגות, יחידים, הם מחייכים, מצלמים, מעלים פוסטים, אבל מאחורי החיוך יש עייפות. "רק הפוגה קטנה" הם אומרים, "רק לנשום קצת", אבל זו לא חופשה, זו מנוסה. ואז, באמצע שיחה על דא ועל הא, ילד קטן אמר, "נסענו כי המדינה נגמרה". משפט קטן, אמת גדולה. שתקנו, ופתאום נזכרנו באגדה על בגדי המלך החדשים... יש משהו כמעט סמוי בכאב הישראלי של השנים האחרונות. הוא לא צעקה, הוא לוחמה שקטה בעצמנו. הפכנו חמלה לחשד, ודעה שונה לסכנה. השפה שהייתה פעם גשר, נהייתה חומה, כל צד בונה לעצמו אמת שמשרתת את הפחד שלו. האמת כבר לא שפתנו אלא היא הפכה לכלי נשק. במקום להקשיב אנחנו מפרשים, במקום לחבק אנחנו מתגוננים וכך איבדנו את עצמנו. בין המשפחות הנודדות נשמע קול אחיד של געגוע, "אם המצב לא יתעורר הגלות הזו תהפוך למצב קבוע". אבל בלילות הם עדיין חולמים על הבית, רק שהבית כבר לא מביט אליהם בחזרה. זו כבר לא שאלה של ימין או שמאל זו שאלה של נשימה. של חיים משותפים, כי ביום שהפסקנו לדבר והתחלנו להשמיץ, הפסקנו גם להרגיש שייכים. הימין נאחז בשורשים, השמאל נלחם על השורשים, הדתיים שומרים על אמונתם, והחילונים שכחו לשמור זה על זה. ובכל זאת יש עוד סיכוי. לא מתוך תמימות אלא מתוך אחריות להקשיב באמת, לא כדי לנצח בוויכוח, אלא כדי לחדש את הזיכרון, להבין שאין אמת אחת, שאין בעל בית אחד על החלום הזה שנקרא ישראל, והיא של כולנו.