קראתי את דבריה של לורה לומר ולמרות שהיא מנסה להגיע בסוג של "הפוך על הפוך", אני לא מסכים, ויש לי גם הצעה לדרך שאני חושב שהיא צריכה להראות הברית בין העמים בהקשר של MOU (שהוא ההסכם הצבאי לתמיכה בישראל בהיקף של 3.8 מיליארד דולר לשנה לעשור מאז 2018 שיסתיים ב-2028). הרעיון שלי מתרכז בכך שממשלת ישראל תעשה מצ'ינג וכל דולר שיכנס להסכם הבא יביא דולר ישראלי להשקעה בארצות הברית. לצורך העניין, אם יוחלט על סיוע של ארבעה מיליארד דולר לעשור, זה אומר שישראל תגדיל את הרכש שלה בארצות הברית בהיקף של ארבעה מיליארד דולר כל שנה וסך השותפות תציג שמונה מיליארד דולר לקרן שתאפשר רכישה של מוצרים אמריקנים ושירותים אמריקנים בלבד. איך עושים את זה? בכך שמאפשרים לחברות אמריקניות להקים פרויקטים בישראל, בכך שמשרד הביטחון מבצע רכישות גם של ציוד אזרחי ולא רק ציוד צבאי באמריקה, ורכש ממדינות אחרות שהוא מבצע - החל מעט כתיבה ועד משאית - יתבצע אקסקלוסיבית מול האמריקנים. בתרחיש כזה, הנשיא דונלד טראמפ יוכל להגיע ולהסביר שהוא הצליח להגדיל את ההשקעה במשק האמריקני בהיקף של 40 מיליארד דולר והוא ייצר ככה עוד מקומות עבודה לאמריקנים. מפרט שכזה, איננו עוד זרימה חד-צדדית של כסף ממדינה למדינה, אלא שותפות עסקית המכניסה כסף לתעשיה האמריקנית. הוא נשען על כל שאר המשמעויות, שעליהן מדברת לורה לומר שישראל בעצם מחזירה לאמריקנים. בעיניי, הבשורה הקשה היא, שככל שאני יודע, ההערכות לאירוע הזה מצד ישראל, בטח באלמנטים של הבייס הרפובליקני, כמעט ואיננה קיימת, ודיונים משמעותיים לגבי איך תוקפים את העניין הזה ברמה של יחסי הציבור, לטעמי, אינם מדוברים מספיק ככל שהם בכלל מתקיימים, לא בצד הישראלי וגם לא בצד האמריקני. כולנו יכולים להסכים, שהמתווה הקיים, שהחל כבר בשנת 1952 כסיוע אזרחי במהלך השנים והתפתח למה שהוא היום, איננו מודל בר קיימא, ואם לא לסבב הזה אז די בוודאות לסבב הבא. השאלה היא, איך משמרים את כל מערכת היחסים הייחודית שנבנית סביב אותו אלמנט של סיוע ביטחוני? ההינתקות מסיוע החוץ, בניגוד למה שטוענת פה לורה, איננה מסתיימת בזה. זה לא שביום שאחרי סיום הסיוע ישראל תוכל לעשות ככל העולה על רוחה מבלי בקרה אמריקנית. זו באמת אולי מחשבה המשקפת רצון אבל לא יכולת אמיתית. ישראל נשענת דיפלומטית על ארצות הברית, וזה שהיא לא תקבל את הכסף מארצות הברית, לא אומר שאמריקה לא יכולה למשל לאיים עלינו באי הטלת וטו במועצת הביטחון או בהקשרים אחרים כמו למשל ביטול העליונות הטכנולוגית הישראלית. לומר, מפרשת את הנסיבות על בסיס העולם שבו היא חיה, קרי הסיעה של מאגה, אבל זה לבדו, איננו חזות של כל הפוליטיקה האמריקנית ולכן נדרשת חשיבה יצירתית ומשמעותית לגבי האופן שבו ניתן לממש את ממשל טראמפ כך שיהיה מי שחתום על ההסכם הבא, שיח עם הציבוריות האמריקנית, והוכחה שטראמפ הצליח להוציא כסף ישראלי מהכיס להשקעה באמריקה. תחשבו על טראמפ חותם על חוזה ומבשר לאמריקנים שהוא דאג להביא 40 מיליארד דולר מישראל להשקעה במפעלים באמריקה. זה מתכתב אחד לאחד לא רק עם מה שטראמפ רוצה אלא עם מה שהבייס רוצה. כמובן שזה צריך להיות מלווה באיזה שהוא סוג של קמפיין שמספר לציבור האמריקני איך ישראל מוכנה להשקיע בתוצרת האמריקנית תחת חוקי סוכנים זרים אבל שמאפשרים בבירור לשתף את הציבור, בדרך בה ישראל מסייעת לאמריקה ברמה המיידית ואיך מדובר בשותפות ולא במערכת יחסים א-סימטרית.