כשאזרחים עושים את העבודה שמדינה לא מצליחה לעשות
בעוד ישראל מתקשה כבר שנים ארוכות להעביר את מסרה לעולם ונכשלת פעם אחר פעם במלחמת ההסברה הבינלאומית, קבוצה קטנה של אומנים בולגרים אנונימיים מוכיחה שאפשר לעשות זאת אחרת - ביעילות, ביצירתיות ובמסירות. מאז 7 באוקטובר 2023, מיצבי-אמנות, פוסטרים ומדבקות תומכי-ישראל מופיעים במרכז סופיה, בירת בולגריה, נהרסים על-ידי פעילים פרו-פלשתינים, ומתוקנים שוב בלילה.
כתב האינטרנט של "האיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית", ניקי דוידוב, הצליח לאתר את האומנים האלמוניים לאחר חיפושים ממושכים, ובכתבת-מקור שפורסמה באתר iapp.co.il הוא מתעד את פעילותם המרשימה - פעילות שמציבה מראה לא מחמיאה מול הכישלון הממסדי של מערכת ההסברה הישראלית.
תחקיר סודי: מציאת האמנים שישראל לא ידעה שהיא זקוקה להם
"שבועות חיפשתי אחרי האומנים האנונימיים", מספר דוידוב בכתבתו. "השארתי את מספר הטלפון שלי לעשרות אנשים, שחשבתי שעשויים להכיר אותם. ימים אחדים לאחר-מכן התקשר אליי קול נשי."
הפגישה שקבע דוידוב עם חברי הקבוצה הייתה כמו מתוך סרט ריגול: פגישה ליד אחד המיצבים, טיול במרכז העיר, נסיעה במכונית ישנה לבר סודי, ושיחת ועידה בווטצאפ עם חבר נוסף מחוץ לבולגריה. התנאי היחיד: אנונימיות מוחלטת - ללא שמות, ללא פנים, ללא פרטים מזהים.
הכישלון שהוביל להקמת הקבוצה: "איש לא יעשה כלום"
מה דחף קבוצת אזרחים בולגרים, שחלקם אפילו אינם יהודים, להקדיש זמן, כסף ומאמץ למלחמת הסברה עבור מדינה זרה? התשובה מגלה את עומק הבעיה במערכת ההסברה הישראלית.
"העם הבולגרי והקהילה היהודית, כולל אני, מחכים שמישהו אחר יפעל למען ישראל, שחוותה שבר גדול מאין-כמוהו", מסביר פ', אחד מחברי הקבוצה, בציטוט שדוידוב מביא בכתבתו. "קיוויתי שמישהו יעשה משהו, עד שבשלב מסוים התברר, שאיש לא יעשה כלום. אז אנחנו חייבים לעשות את זה - אין אף אחד אחר! משהו צריך להיעשות."
המילים הללו צריכות להדהד בכל משרדי הממשלה בירושלים. בעוד ישראל משקיעה מיליונים בחברות יח"צ בינלאומיות, בשגרירויות ובמערך הסברה רשמי שנכשל שוב ושוב, קבוצה של בולגרים פשוטים מבינה שאם הם לא יפעלו - איש לא יעשה זאת.
"בהתחלה היה מכוער, אך בעל-השפעה"
הקבוצה לא התחילה עם תקציבים או תכנון מתוחכם. "בהתחלה התחלנו עם חומרים מאולתרים. זה היה מכוער, אך בעל-השפעה", מספר פ' לדוידוב. "אחר-כך מצאנו דרך להפוך את זה ליפה יותר - מה שיכולנו ואיך שיכולנו, אבל עדיין בעל-השפעה."
זו בדיוק הגישה שישראל צריכה ללמוד: לא לחכות לתקציבים מושלמים או לתוכניות מפורטות. לפעול. להתחיל. להשפיע.
כשרחוק מהבית הופך למוטיבציה
ד', חבר נוסף בקבוצה, מספר על המניע האישי שלו: "איני בן-המקום, והזדמנתי לסופיה, עקב שילוב של נסיבות אישיות. הפעילות שלי כאן הייתה, והינה, דרך לגביי להרגיש מועיל גם כשאני רחוק מהמדינה." דבריו חושפים אמת כואבת נוספת: יהודים ותומכי-ישראל ברחבי העולם רוצים לעזור, אבל אין להם כלים, מסגרת או תמיכה מישראל. הם מאלתרים בעצמם.
"אני לא-תמיד מצליח לבטא את עמדתי במילים, ולכן השתתפות בפעולות, הפצת כרוזים והדבקת סטיקרים - זה הביטוי שלי להראות את תמיכתי בישראל", הוא מוסיף. "אפילו במחוות קטנות נוכל להראות, שאנחנו לא אדישים."
100 נרות, 24 שרשראות, וסיפורים שמגיעים למקום שהממשלה לא מצליחה
הפעולות של הקבוצה מדגימות יצירתיות והבנה עמוקה של תקשורת ויזואלית - משהו שמערכת ההסברה הישראלית מתקשה בו לעיתים תכופות.
א', עוד חבר בקבוצה מתאר: "לרגל היום ה-444 למתקפת חמאס ויומיים לפני חנוכה הדפסנו 100 פוסטרים עם נרות, לכל אחד מ-100 בני-הערובה, ידיים המנסות לשמור על להבת החיים וטקסט המספר את סיפורו של כל אחד מהם, המוחזק בשבי בעזה."
בפעולה אחרת, כך מתעד דוידוב, "תלינו 24 שרשראות צהובות, הממוקמות ליד חמישה מעברים תת-קרקעיים בסופיה, כדי לספר את סיפוריהם של 24 בני-הערובה הישראלים, שמשערים שהם בחיים." זה לא דורש תקציבי ענק. זה דורש חשיבה, הקשבה לסיפורים האנושיים, ורצון אמיתי להעביר מסר.