למה ולמי יועיל חוק עונש מוות למחבלים, בהינתן שמותם בשליחות האל קדוש יותר מחייהם, מתגמל יותר (70 בתולות לא הולכות ברגל, הן נישאות על מגש של כסף אולי אף על טס עשוי זהב). מוות לא מרתיע אותם. לא מפחיד אותם. לא מזיז להם. רבים מהם יוצאים לבצע פיגועים בידיעה כי לא ישובו מהם בחיים. זה לא מונע מהם לבצע אותם. זה לא מניא אותם. נהפוך הוא: הם שליחי מצווה: לרצוח כמה שיותר יהודים. עונש מוות לרוצחים אינו בלתי מוסרי, אבל הוא בלתי יעיל. אין בו טעם. הרציונל המונח בבסיסו מובן - עין תחת עין, שן תחת שן, שיעור ומידה כנגד אותו שיעור ואותה מידה. מוות כנגד מוות. ההבדל בין סוג המוות ואופן ביצועו שונה. השוני הזה אינו טכני. הוא מהותי. מדובר בבני עוולה, בבני מוות. הוצאת רוצחים להורג היא מעשה שהוא מין הדין ומן הצדק. ובכל זאת. באופן פרדוקסלי, דווקא מעשה צודק וחוקי (ככל שהוא יעוגן בחוק) מאין כמוהו עלול להכתים את מצחנו באות קין. אנחנו עלולים להיתפס כמי שידם קלה על ההדק או על חבל התלייה. ישראל מוציאה להורג, ייכתב עלינו בראשי חוצות ערים ברחבי העולם. ישראל רוצחת (כך אנחנו נתפסים כבר כיום). מהר מאוד החל חלק הארי מדעת הקהל העולמי להתעלם כליל מהגורם לפריצתה של מלחמת 'חרבות ברזל' ואף להתכחש לו ולהכחישו: הטבח הרצחני שביצע החמאס. גם גדולי הצדקניים והמוסרניים שבקרבנו (לא מן הנמנע שאף אני נמנע עימם) לא יוכלו לא לקבל את ההבחנה הברורה כי כל מחבלי החמאס, ודאי הנוחבות, הם בני מוות. טבלה השוואתית של טיעונים בעד עונש מוות למחבלים רוצחים ונגדו יכולה להתמלא לכאן ולכאן. נימוק לשלילת הרעיון של חוק מוות בגלל העדר תועלת שלו לא נמדד באמת מידה מוסרית; הוא נאמד במה שהמשוררת זלדה כינתה באחד משיריה היפים "פעימות הדופק האחר". חוסר יעילותו של חוק מוות לרוצחים נראית לי נימוק תקף להתנגד לו. אין טעם. פשוט אין טעם. הוא לא יפחית - כצפוי וכמשוער - את מספר הניסיונות לרצוח ואת כמות הנרצחים בפועל אף לא באחד. מוטב לספור עד עשר, להניח לזעם לשכוך, לרצון לנקום להיחלש ולקבל החלטה מושכלת, מתבקשת, שתשאיר על-כנה את מדינת ישראל כמי שלא מוציאה להורג באופן שיטתי, מוסדי, חוקי, בני אדם ואפילו הם תתי-אדם, בני מוות בכל אמת מידה שהיא. יש דברים שישראל לא צריכה לעשות. זה אחד מהם.