לראשונה ביקרתי היום ביד ושם כחייל בצבא ההגנה לישראל. זו לא הפעם הראשונה שאני פוסע בשבילי המקום הזה. בעבר הובלתי לשם משלחות הסברה מרחבי העולם. בנעוריי, את שעות המנוחה בישיבה שבשכונת בית וגן ביליתי בספריות המוזאון. צפיתי כמעט בכל נאומיו של היטלר וקראתי את רוב חלקי יומניו המתורגמים. והנה האמת המרה שהתחדדה לאורך הסיור: היטלר ביצע את הטבח הגדול ביותר בתולדות העם היהודי, אך הצהרותיו הפומביות כלפי היהודים אינן משתוות בעוצמת ההסתה של פעילי חמאס כיום. דה-הומניזציה לדמות היהודי בתקשורת הערבית, והאמונה שהיהודים הם בני השטן, צאצאי קופים וחזירים, הן נחלת הרוב ברחוב המוסלמי כיום. מה שמוביל להבדל הנורא הבא: הנאצים ניסו להסתיר את הזוועות, כי ידעו שהעולם המערבי יזדעזע. חמאס, לעומתם, שידרו אותן בגאווה במצלמות גו-פרו, בידיעה שזה יעורר תמיכה והתלהבות ברחוב הערבי. דווקא מתוך ההבנה הזו, לעמוד היום ביד ושם כחייל בצה"ל הייתה חוויה שונה ועוצמתית. אם בעבר יכולנו לקוות שהעולם למד את הלקח מהשואה, הרי שמסע הטבח ב-7 באוקטובר וגל האנטישמיות בעולם המערבי והערבי בשנתיים האחרונות הוכיחו שהמלחמה על עצם קיומנו עדיין נמשכת. אבל היום, בניגוד לעבר, יש לנו כוח מגן ומדינה ריבונית. כחייל, "השבועה 'לעולם לא עוד' כבר איננה משפט היסטורי, זו משימה יומיומית שאחי לפלוגה יבצעו בקרוב. דווקא כשישראל מוקפת בעשרות מדינות המבקשות להשמידה, והשנאה גלויה יותר מאי פעם, אני חש גאווה עמוקה להמשיך את השבועה של ארבעה דורות - מהאפר של אושוויץ ועד החול של גבול עזה - שנשבעו לזכור ולהילחם. שבועה להגן מפני מיליונים ששמחו על מעשי הזוועה של 7 באוקטובר, ששאפו לכבות את הלהבה היהודית, ולהבטיח שאורו של עם ישראל ימשיך להאיר בעוז ברחבי האזור והעולם כולו.