אני מודע לכך, שאין לי זכות להתערב בשיקולי ראש עיריית קריית שמונה ומנהל מחלקת החינוך, שהחליטו לסגור את בית הספר "יצחק הנשיא", כשאני כבר 36 שנים לא תושב בקריית שמונה, ואין לי זכות להביא את שנות עבודתי בעבר כתנא דמסייע להבעת מורת רוחי. אך שמורה לי הזכות לכאוב את כאבי על סגירת חממה חינוכית ואותה אני מבקש להביע בשורות הבאות. רעייתי עבדה שנים לא מעטות בבית הספר "יצחק הנשיא". היא הייתה מורה, יועצת ומחנכת של כיתות ז'-ח' טרם הוקמה חטיבת הביניים. היא חזרה כל יום הביתה מיום עבודה שמחה ועמוסת חוויות מהחממה החינוכית, שנוהלה על-ידי אשת חינוך צעירה בעלת שיעור קומה, שולה בן שטרית, שהצליחה בניהולה לבנות חממה פדגוגית, בו חשו המורים סיפוק רב בעבודתם החינוכית, והתלמידים זכו ללמוד במסגרות חינוכיות שהביאו אותם למצוינות לימודית ולהישגים מרשימים. אני זכיתי לעבוד במכללת "תל חי", במסגרת חינוכית שניהל בעלה, סמי בן שטרית, מנהל שבנה מערכת חינוכית ייחודית מפוארת. אני מודע לכך, שבניית מערכת חינוכית משתלבת עם שיקולים תקציביים. אין לי זכות להציע עצות לראש עיר, שיש לו תקציב ממשרד החינוך ועליו להתמודד עם עובדה קיימת ומצערת, שב-1 בספטמבר השנה באו לקריית שמונה 1,000 תלמידים פחות. יש ריכוזים בעיר שנפגעו קשות והרישום של ילדים באותם ריכוזים בעיקר לפעוטונים, לגני ילדים ולכיתות א' הוא במספרים מאוד מדאיגים. אינני מקנא בראש עיר, שחייב להתמודד עם תקציב מצד אחד וצרכים של מערכת חינוכית ולימודית שתתפקד בצורה נאותה מצד שני. בניית חממה פדגוגית, כמו שנבנתה בקריית שמונה בניהולה של המנהלת שולה בן שטרית, היא תוצאה של עבודה המצטברת תוך שנות עבודה לא מעטות. בהחלטה של סגירת בית ספר מתוך שיקולים תקציביים נסגרת ונאטמת חממה פדגוגית. בה הושקעו משאבים אנושיים ותקציביים גבוהים. אני כואב, שלא נמצא שאר הרוח, שעוד יבואו ימים טובים לרחוב אילת ולבתי עמידר בשכונה הצפונית בקריית שמונה, והבתים, שכיום ברובם הם ריקים מתושבים, יהיו הומים במצהלות ילדים. אני כואב את סגירת בית הספר, כי לא נמצאו לו התקציבים המתאימים לפעול כמסגרת פדגוגית בתנאים הקיימים מתוך תקווה, שהשכונה תחזור לימיה היפים ועוד תגדל ותפרח. ומה שנותר לי לסיום לאחל לראש העיר הצלחה בהתמודדות על המצבים והאתגרים, איתם רבים מראשי הערים אינם מתמודדים.