ביום שני ארה"ב תביא הצעת החלטה למועצת הביטחון בנוגע לעזה. בהודעה הרשמית, משלחת ארה"ב לאו"ם מודה לשורה של מדינות שאותן רתמה. ישראל לא מוזכרת בכלל. בצד החיובי - ההחלטה במועצת הביטחון מדברת על מחויבות לפירוז רצועת עזה מטרור ואיום כלפי ישראל, כתנאי לנסיגה ישראלית מרצועת עזה, וכמו-כן אמירה מפורשת שישראל תיסוג מהפרימטר רק כשלא יהיה איום מעזה.
בצד השלילי - חלק משמעותי מחופש הפעולה וזכות ההחלטה של ישראל נלקח ממנה. בכל אחת מהסוגיות המשמעותיות, אנחנו לא מחליטים לבד - "כל מהלך יעשה בהתייעצות עם האמירויות, מצרים וישראל" (התייעצות!). ההחלטה גם מדברת על כך שזה מתווה לקיומה של ישות מדינית פלשתינית. כן כן, ממש מדינה. ההחלטה מציינת את החשיבות של הכנסת סיוע הומניטרי מלא לעזה, ולבסוף כוח השיטור אמור להיות פלשתיני. כמובן, רק אחרי שיפורים ברשות הפלשתינית, אבל... פלשתיני (רשות).
בצד האופטימי - גיוס של מדינות ערב לתמיכה בהחלטה נועד להתגבר על נסיון רוסי/סיני להטיל וטו על ההחלטה בגלל שאין בה נסיגה מוחלטת של ישראל מייד. מעניין אם זה יצליח.
האם בתמורה להחלטה הזאת סעודיה תסכים להיכנס להסכמי אברהם (כמובן בתמורה לברית הגנה, F35, ושאלה לגבי סוגית הגרעין)? לטראמפ שמצבו הפוליטי לא טוב יש אינטרס חזק שזה יקרה.
האירוע הזה עדיין מאוד לא יציב וברור, ויהיה מעניין לראות לאן זה מתפתח. אחת הסיבות שקשה להעריך מה יקרה היא שהשתנו הנחות היסוד עליהן התבססנו. מרגע שמדינות ערב דחו את תוכנית החלוקה ב-47, מדינת ישראל הייתה אחראית לתוצאות מעשיה לטוב ולרע. באוקטובר 25, אחרי שנתיים של שליטת ממשלת ימין קיצוני, העברנו את זכות ההחלטה לאחרים, וכל זה אפילו מבלי שממשלת ישראל התכנסה להחליט משהו.