השבוע ביקרתי בשני כפרים פלשתינים בגדה שמותקפים באופן תדיר על-ידי המתנחלים - ג'לעוד וקיריות, הנמצאים צפונית לרמאללה. ראיתי עצי זית ובתים שרופים, באר המים סתומה, הכניסות לכפרים נחסמות על-ידי הצבא והמתנחלים באופן רנדומלי, הפקעת האדמות נמשכת כל העת. זאת המציאות היומיומית בכפרים רבים בגדה היום, כאשר רק האירועים הבולטים ביותר, כגון הפשיטה של מחבלי הגבעות על אזור התעשיה בבית-ליד שבמהלכה נשרפו מבנים ונפצעו בני אדם, או התקיפה שהביאה לפציעתו של מילואמניק, מדווחים. אין ספק שמדובר לא בפעילות ספורדית של "צעירים חמומי מוח", אלא בעבודה ממוקדת ומנוהלת היטב שיש לה מטרה אחת: להפוך את חיי הפלשתינים לבתי נסבלים ולהביא לגירוש או לעזיבה המונית. ברמאללה מסרבים לקרוא לתופעה הזאת "אלימות מתנחלים". נידאל פוקהא מקואליציה פלשתינית לשלום מעדיף לקרוא לילד בשמו - "אלימות בחסות המדינה". המתנחלים הקיצוניים הם רק הקבלנים של המדיניות הזאת. מזכיר המדינה מרקו רוביו התייחס השבוע לראשונה לאלימות הזאת בגדה, אך רק בקונטקסט של הנזק שעלול להיגרם למאמצים לייצב את המצב בעזה. רוביו ועמיתיו צריכים להתבונן במה שקורה בגדה לא רק בהקשר זה. כמובן שאם תפרוץ בגדה אינתיפאדה חדשה והרשות הפלשתינית תקרוס, זה ישפיע על המצב בעזה. כמו-כן ולא פחות חשוב, זה גם יגרום להסלמת המצב בירדן ומצרים, שתי המדינות המושפעות ביותר מהמצב בשטחים הפלשתינים. גם החזון של דונלד טראמפ להרחבה של הסכמי אברהם ייבלם לשנים רבות. מי שיכול לפעול עכשיו - ארה"ב, מדינות אירופה ומדינות ערב שמאז הפסקת האש בעזה מילאו את פיהם מים - צריכים לעשות זאת עכשיו, לפני שנהיה מאוחר מדי. על כך, וגם על ביקורו ההיסטורי של א-שרע בוושינגטון, על הבחירות בעירק ששוב לא ישנו את המציאות הפוליטית והביטחונית ועל-כניסתם של הכוחות הסוריים לביירות בעיצומה של מלחמת אזרחים בנובמבר 1976 כתבתי בטור שלי "מעבר לגבול" בזמן ישאל.