כמה התגעגענו למהדורת חדשות ברדיו שאינה נפתחת במה שקורה בעזה, או בהלוויה של חלל, אלא כזו שמדברת על מדד המחירים לצרכן, למשל. גם אחרי שנתיים הנושאים הביטחוניים - המשך הלחימה בעזה, ההתחממות המחודשת בדרום לבנון, הטרור ביו"ש - שעודם מקור לדאגה מתמשכת, לא ירדו מסדר היום. אבל גם בלעדיהם אין רגע דל במדינתנו. פרשת הפצ"רית, פרשת ההסתדרות, פרשת ראש להב 433... בקיצור: לא משעמם אצלנו. וכדי שיהיה עוד יותר מעניין, זרק שר הביטחון לחלל האוויר את החלטתו - לסגור את גלי צה"ל. בניגוד לכל קודמיו, שאף הם שקלו מהלך זה, ישראל כ"ץ נחרץ. הללו התלבטו, היססו, ומשכו לבסוף ידיהם מן העניין. לא כן השר כ"ץ. תחנת גלי צה"ל, לפחות במתכונתה הנוכחית, מגיעה לסוף דרכה, והסערה פרצה. הוויכוח על עתיד גלי צה"ל אינו יכול להיות מפוזיציה פוליטית. לאמור: אם אתה איש שמאל, אתה נגד הסגירה כביכול, והיפוכו איש ימין - בעד סגירה כביכול. זהו ויכוח עקרוני בראש וראשונה על השאלה, אם תחנת שידור צבאית, שמפעיליה הם לובשי מדים, שיש לה מפקד כמו לכל יחידה צה"לית, יכולה לעסוק בפוליטיקה ולהפיק תוכניות מלל של בעד ונגד, ואם רב"ט יכול להתריס בשאלותיו כנגד אלוף, למשל. מאז פרצה לחדשות הידיעה על מועד סגירתה, ים של מילים נשפכו בעד ונגד בכל כלי התקשורת ובוויכוחים ציבוריים. ואין זה מפליא. גלי צה"ל בולטת בנוף התקשורתי, עצם שמה הפך למעין מותג, נותנת פייט ראוי ל"כאן" ולשם. השאלה היא, אם זה ייעודה. אם היא יכולה להיות בעצמה מושא לוויכוחים פוליטיים. כחבר מועצת העיתונות והתקשורת, גם אני מתנגד לסגירתו של כלי תקשורת כלשהו, או כל צינור מידע, אלא אם כן הוא הופך לכלי תעמולה אנטי ישראלי. מניעת שידורי "אל-ג'זירה" בישראל היא דוגמה לכך. ערוץ לא ישראלי, אנטי ישראלי - שמשרת את תעמולת קטר וחמאס. להבדיל אלף אלפי הבדלות, ומסיבות אחרות, חרב הסגירה מתהפכת עתה מעל תחנת גלי צה"ל הישראלית, הפטריוטית. ההחלטה הלא-מפתיעה, יש לומר ביושר, חצתה בכל זאת מחנות בין המצדדים בה לבין המתנגדים. ובראש המתנגדים, גופי תקשורת אחרים, אגודות עיתונאים, מועצת העיתונות והתקשורת, כמובן פוליטיקאים מהאופוזיציה, ומי שחוששים שמא אנו בראשיתו של תהליך להצר את רגלי התקשורת בכללותה. ואמנם, ההחלטה לא נפלה בחלל ריק, אלא בימים שבהם שר התקשורת, ויש האומרים אי-התקשורת, שם ידו גם על המתחרה של גלי צה"ל, תאגיד "כאן", שאף הוא ממומן בכספי ציבור. בראשי מהדהדות מילותיו של זאב ז'בוטינסקי בעניין חופש הביטוי ויכולתו של השלטון להכיל ביקורת, כשהוא כותב: "מבחן הדמוקרטיה מתמצה בחופש העיתונות. החוקה הליברלית ביותר יסודה בשקר אם מושם מחסום על-פי העיתונות. במקום שבו העיתונות חופשית - שם יש תקווה". אלה דברים נכוחים מול "טיפול" הממשלה בתקשורת, בניצוחו של השר קרעי, שמנסה להצר את רגליה באמתלא שדוקא הרפורמה שהוא מציע תהפוך אותה לליברלית יותר, מגוונת יותר, בזבזנית פחות. אם בטלוויזיה עסקינן, כי אז יש לנו שני ערוצים שהם "אנטי", 12, 13, לעומת שני ערוצים שהם "פרו" - 14, 24. אז איזון טלוויזיוני יש. כל אדם רשאי לבחור לעצמו את הערוץ בו יצפה. מקרה גלי צה"ל שונה לגמרי. לא רק שהתחנה ממומנת, אלא שהיא יחידה צבאית בהגדרתה, העורך הראשי הוא "מפקד", מפעיליה חיילים בסדיר, אלא שהיא פועלת בחופשיות יתר, תוך חריגה ממהותה המקורית. אפילו מגייסת פרסומות. גלי צה"ל צריכה להיות מה שהיא באמת: "הבית של החיילים", וגם בית היוצר לעיתונאים שבבוא זמנם יתבלטו בכלי התקשורת ה"חופשיים", שאין השלטון יכול לשלוט בהם. אין זה ערוץ תקשורת "נורמלי". בעצם הגדרתו הוא מוגבל לאקטואליה צבאית ולבידור. עליו לחזור למקורותיו, להיות מה שהיה בייסוד הקמתו. יומני חדשות - כן, תוכניות מלל פוליטיות ומוטות - לא ולא. החיילים מספיק בוגרים כדי להאזין לחדשות כהווייתן, במינון צבאי גבוה. לכן, יש לשמר את התחנה, לא לסגור אותה, להחזירה למסלול שלו היא יועדה. פגיעה בחופש העיתונות לא תהיה כאן. יש לנו די והותר תחנות רדיו, שעוסקות בחופשיות בפוליטיקה חסרת מעצורים, במלל מתיש, כמו למשל גלי ישראל. ואם מאן דהוא רוצה להקים להקים בכספו תחנה חלופית - אדרבה. איש לא ימנע זאת ממנו. הוא גם יכול לקרוא לה - גל"ץ, לאמור: גלי ציבור.