למעשה מדגימות עבודותיהם המרנינות של השניים את העובדה שציור הוא תהליך של זמן (קצר או ארוך), "שמתחיל בנקודת המגע של הצבע על הבד ומסתיים ברגע שבו הצבע מתייבש. הוא מתקיים במרחב בין בנייה והישרדות בין חומר לרוח. עוסקים בבית כזיכרון מתמשך, כעדות למי שחוזר שוב ושוב למקום שאיננו עוד. אצל כסלו: נוזל טעון חרדה, ניסיון להחזיק בזיכרון לפני שהוא נשמט. אצל בקל חומר של מלאכה, עקבות של פעולה" (מתוך טקסט התערוכה, מקס סלמן.).
על הוויכוח האם יש לתת שמות ליצירות או להשאיר לצופה לראות את מה שהוא חפץ, מעידות עבודותיו של הרן כסלו שבמקרים מסוימים, כמו בעבודותיו, הדבר הכרחי כדי לרדת לסוף דעתו ולהבין מאסוציאציות או היזכרות הקשורים לציור. יש בציוריו מהתמימות של ילד. ראייה ראשונית ורעננה שמסמנת את העולם סביב בצורות פשוטות החוזרות על עצמן ובצבעים ייצוגיים. שמיים בכחול, צמחיה בירוק, שמש בצהוב וכו'.