בסיום הדיון בבג"ץ שדה-תימן בשבוע שעבר קבע ההרכב שתי חלופות: 1) הסכמה בין הצדדים על הגורם המלווה 2) בית המשפט יכריע בסוגיה. הצדדים לא הגיעו לעמק השווה, ולכן בית המשפט נאלץ להכריע, והוא הכריע באורח מיטבי. הוא לא קבע מי ילווה, אלא הוא הכריע בסוגיית בעל הסמכות למינוי המלווה. בית המשפט הפקיד את המושכות בידי מי שראוי להן לטעמי, שר המשפטים, תוך הצבת גבולות לשר אשר יצמצמו את הצורך להחזיר את הפרשה לבית המשפט.

שלושה היבטים חשובים יש בהחלטה הזו:

1) נטילת אחריות על-ידי בית המשפט - בית המשפט הדגיש בהחלטתו את החשיבות המרובה של הנראות הציבורית בפרשה זו, הוא אף ייחל שהפרשה תהיה קול קורא למערכת יחסים חדשה בין לשכת השר והמערכת הפוליטית ובין לשכת היועצת המשפטית לממשלה. לי ברור שגם לבית המשפט עצמו, אותו בית משפט שדן כעת בפרשה, יש חלק במחדל. במהלך השנה, פרקליטות המדינה בשם היועמשי"ת לממשלה והפרקליטות הצבאית האכילה את בית המשפט לוקשים (מידת הזדון /רשלנות של הגורמים האזרחיים, ככל שהיו, תתברר בחקירה) בית המשפט לא היה ערני דיו לקולות הפוליטיקאים אשר צעקו שמדובר בלוקשים, ואכל לתיאבון. דווקא המערכת הפוליטית היא זו שעמדה על משמר האמת הדין והצדק בפרשה ואילו שומרי הסף והשופטים, חלקם בזדון וחלקם בשוגג הם אלה שעוולו. אילו הסמכות הייתה ניטלת על-ידי בית המשפט לידיו, או ניתנת ליועצת המשפטית/פרקליטות המדינה על כל גווניהן וסוגיהן, הפרשה הייתה נותרת עם ניחוח של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", מה שהיה מדרדר עוד את רמת האמון של הציבור במערכת המשפט כולה ולכן נכון עשה בית המשפט כאשר קבע שהגורם ה"צדיק" היחיד בפרשה, השר ולהקתו הפוליטית עם כל המגבלות של הצעתו, הוא זה שיקבע את הטון מכאן ולהבא, כפוף לגבולות שהציב לו בית המשפט. 2) הטלת אחריות על היועמשי"ת ופרקליט המדינה - החלטת בית המשפט מהווה "נו, נו, נו" פשוטו כמשמעו כלפי היועצת המשפטית לממשלה וכלפי פרקליט המדינה. הם נמחקו לחלוטין ממשוואת הטיפול בפרשה. ולא רק שנמחקו, נקבע, המניעות שלהם חזקה מהמניעות הפוליטית בה שרוי השר. ההחלטה גם רומזת להם, לטעמי, לפשפש היטב במעשיהם. הם הרי יודעים אם היו מעורבים באורח לא ראוי בפרשה. אם יש להם ספק, מחובתם להתייעץ עם היועצת המשפטית של משרד המשפטים. אם הם מעורבים, קלה כבחמורה, חובתם לפרוס את מעורבותם בפני השר והציבור, להתפטר מתפקידם ממש כפי שעשתה הפצרי"ת. 3) שמירה על כלל ברזל, בית המשפט לא מחליף את הרשות המנהלית - פעמים רבות קבע הבג"ץ כי "תפקידו של בית המשפט הגבוה לצדק לבקר את פעולת הרשות המנהלית ולא להחליפה". בית המשפט יכול להורות למדינה לבצע פעולה המחויבת על-פי הדין או על-פי החלטה של רשות מוסמכת, הוא יכול להציב גבולות לביצוע, אך לא יתערב באופן הביצוע. כנ"ל בית המשפט יכול להורות למדינה להימנע מביצוע פעולה מסוימת, או להימנע חלקית מביצועה אך בית המשפט לא יכתוב מעולם את "מפרט הביצוע". "מפרט הביצוע" הוא נחלת חלקה של הרשות המבצעת. ממש כמו במקרה שלנו, ההחלטה לא קובעת שמית מיהו המחליף, אלא קובעת מי יקבע, מוסדית, את המחליף (על-פי החלופות שבעילת העתירה ובעתירה עצמה) ואיך לצמצם את גבולות החופש של המוסד המחליט על-מנת שלא ישגה בהחלטתו ויחשוף אותה לעתירות חדשות אשר יביאו לבטלותה.