יש הבדל עמוק בין מרכז רווחה לבין מרכז רווח. לכאורה, הבדל של אות אחת, אבל זה הבדל של שמים וארץ, השקפה, תפיסת עולם, גישה בסיסית לחיים. הקיבוץ, בבסיסו, היה סמל, יש יגידו דוגמה ואף מופת, לערבות הדדית. ערבות זו הייתה מעוגנת בתקנות אבל הביטוי שלה, הלכה למעשה, חרג מהן. הערבות ההדדית הייתה מאפיין בסיסי, קיומי.
היא עדיין קיימת, לא אחת מתברר שאף ביתר שאת, גם ואולי בעיקר בקיבוצים המופרטים, שגם בהם מעוגנים מרכיבים מהותיים של ערבות זו, בתקנות ובתקנונים. גם התקנונים השתנו, יחד עם אורחות החיים, אבל נותרה אווירה של קהילה. אכפתיות אנושית פשוטה. אני יכול להעיד ממקור ראשון על משבים ערים של רוח התנדבות בקהילה המופרטת, על נכונות להתגייס לוועדות, לצוותים, להסעות, להכנת ארוחות ליולדות ולהבדיל - לחולים. אפילו האוויר שנושמים צלול יותר, והאווירה - נעימה.
אני כותב את הדברים כשאני נזכר באמירה שחזרה ונשנתה בפי מי שסיפרתי להם, בשעתו, כי הקיבוץ הופרט וכי מעתה ואילך כל אחד, ו/או כל בית אב, דואג לפרנסתו. וכך אמרו: "אבל תמיד יהיה לכם מרק", כאילו המרק הוא סלע יסוד בקיום הקיבוץ, אשר ייותר גם אם יופרט, נצחי כמו זריחת שמש ושקיעתה.
חדר האוכל נסגר זה מכבר, ממילא לא מכינים בו מרק בקדירה גדולה, לא מערבבים את תכולתו בתרווד. המרק לא מהביל. לא עולים ממנו אדים. הוא אפילו לא קר. אין מרק.
בקיבוצים שונים הפכו את חדר האוכל הסגור למרכז רווח. חוללו בו חללי עבודה לעסקים שונים, שינו את החלל הגדול ויצרו בו מתחמים קטנים, ייעודיים, לעסקים זעירים, למשרדים. מתבקשת קלישאה חבוטה וסחוטה: עשו מהלימון לימונדה. אבל זה לא זה, זה הרבה יותר: נטעו בו פרדס מניב.
(גילוי נאות: את חדר האוכל בקיבוץ שלי, אשר נסגר לפני שנים רבות, שיפצו באחרונה. הוא מרהיב ביופיו. צפויים להתקיים בו אירועים משותפים שונים, כי התרבות פעילה ותוססת. הקהילה טעונה באנרגיה יצירתית, רוח של אחווה אנושית פשוטה ויפה שורה על המקום, אופפת את המתכנסים בו.)
אפשר להסתדר גם בלי מרק קיבוצי שיתופי. באירוע ל"ג בעומר, התכנסנו בחורשה קטנה, על-יד בריכת השחייה, ומי שתורם - ותורנותם - השנה הייתה לארגן את טקס החג, בישלו מרק לכולם. זו הייתה שעתה היפה והחמה של קהילה, אשר יהיה שמה אשר יהיה, היא קהילה אנושית, עם מרק (מועשר בתבלין ייחודי שלא קונים - כמו סבלנות- בשום חנות: ערבות הדדית) או בלעדיו.