הכוח הגדול ביותר בישראל, גדול ממפלגות, משרים ומסרים מתוזמרים, הוא הכאב האנושי. הוא אינו יודע פוליטיקה, והוא לא מתרשם מספינים. הוא פשוט עומד, מול מצלמות או בלי מצלמות, ואומר: הבן שלי מת. הבת שלי נחטפה. איך זה קרה?" ונכון להיום אין מענה. אי-אפשר לנצח אמת כזו. לא עם מסיבות עיתונאים, לא עם טלפרומפטר, ולא עם יועצי תקשורת. כל ממשלה בישראל, מאז קום המדינה, נכנעה בסוף לכוח של משפחות השכול, משום שזהו המפגש היחיד שבו הציבור מחזיק בידיו תביעה מוסרית שאינה ניתנת להפרכה וחייבים לקיימה. רוח השכול ודם הנפגעים זועק לצדק. ולכן ברור מדוע ההנהגה הנוכחית עושה הכול, הכול, הכול, כדי לדחות, למסמס, להסיט ולעכב. ועדת חקירה ממלכתית אינה איום פוליטי. היא איום קיומי על נרטיב שלם. היא תצטרך לשאול את השאלות שכולם מפחדים לשאול: - מי נתן את ההנחיות? - מי קיבל את ההתראות? - מי התעלם מהן? - מי פחד לקבל החלטה? - מי הטעה ומטעה את הציבור במודע? זו ועדה שלא אמורה לחפש קוסמטיקה. זו ועדה שיש ביכולתה לבנות מחדש את האמת מתחת להריסות. ולכן הדרך היחידה להגיע אליה היא לחץ בלתי פוסק של משפחות החללים, החטופים והפצועים. לא עצרות פה ושם, לא נאומים מרוככים. אלא מאבק אזרחי רצוף, עיקש, מסודר, בהובלת אותם נפגעים, ואותן משפחות, חברים וציבור ענק, ששם מראה מול הממשלה ואומר: "אין פיוס בלי אמת. אין עתיד בלי תשובות. את השקר ואת נציגיו, נעיף לכל הרוחות!!!" המשפחות הללו הן החזית האחרונה של המוסר הישראלי, ואין בלתן. הן היחידות שהשלטון לא יכול לסגור בפניהן את הדלת. הן היחידות שאפילו בנימין נתניהו, האיש שהתרגל לשרוד כל סופה, לא יוכל לעמוד מולן לאורך זמן. וככל שהזמן יעבור, ככל שהחור השחור של האירועים יגדל, כך יגדל גם הכוח שלהן. אין מערכת שלטונית שיכולה להתמיד בהתעלמות עוצמה רגשית וציבורית שכזו. היא תמיד קורסת בסוף, לא בגלל פוליטיקה, אלא בגלל האנושיות שמתחתיה. פשעים לא אמורים לתגמל, הם הבסיס לעונש, ורק ועדת חקירה ממלכתית, כפי שהחוק מגדיר אותה, כנה ואמיתית, היא זו שתחפש את האמת ולא את השקר שמכלה, בשנתיים האחרונות, כל חלקה טובה. מוטי אשכנזי יכול להוות דוגמה לאדם בודד שניסה והצליח. באירוע הנוראי הנוכחי יש אלפים, שחייבים לגרום לשינוי לקרות. הגיע הזמן! אחרת, מי ישורנו?