הבחירה, שהיא על פניו לא מלהיבה, בשופט מחוזי בדימוס יוסף בן-חמו לכהן כפרקליט מפקח ומלווה, היא כתב אישום חמור ביותר כנגד היוריסטוקרטיה הישראלית. חבורה של חצופים, יהירים, שמטילים אימה על כל מי שמבקש לגלות חשיבה עצמאית ולא להתיישר עם הקו של ברק-חיות-עמית. יריב לוין פנה אל שני שופטי מחוזי מכהנים מרשימים, ושניהם סירבו. והטעמים מן הסתם ידועים - הם לא רוצים להתעמת מול מערכת המשפט. בנוסף, הנהלת בתי המשפט (קרי, נקמה מתוקה של עמית בלוין) לא אישרה לשופטים מכהנים למלא את התפקיד הזה, וזאת למרות ששופטי בג"ץ עצמם (יעל וילנר, אלכס שטיין וכגילה נפי-שטייניץ) הציעו שהם ימנו שופט מחוזי מכהן. ובפרקליטות הצרה גדולה אף יותר - מי שיעז להסכים לפנייה של לוין אוטומטית שם את עצמו על הכוונת האלימה של הדיפ סטייט בפרקליטות. הוא צריך להבין שזה התפקיד האחרון שהוא ימלא בחייו בתוך המערכת. הוא גם יאכל את הפירות הבאושים וגם יגורש מהגן. ע"ע מה שעשו לעו"ד דן אלדד, כשאוחנה מינה אותו כמ"מ פרקליט המדינה. האנשים האלה לא רואים ממטר. כששופטי בג"ץ תחמו את התנאים לכהונת הפרקליט המלווה, הם למעשה יצרו תנאים בלתי אפשריים - החוק מחייב אומנם שזה יהיה עובד מדינה, אבל הוספת התנאים "משפטן מובהק" ורקע במשפט פלילי הפכו את האפשרות לאתר מישהו מתאים למשימה כמעט בלתי אפשרית. אותה הבעיה קיימת גם באקדמיה היוריסטוקרטית המושחתת. אותו קושי היה קיים גם במטכ"ל ובשב"כ. לך תמצא מישהו מתוך המערכת שיהיה מוכן לשבור שורות ולחשוב אחרת. גם לזיני לא צפויים חיים קלים, לאחר שרונן בר מינה את ראש אגף החקירות בשב"כ, שהוא איש שלומו, דקה לפני עזיבתו. קשה מאוד לשנות מערכות מבפנים, וקשה לא פחות לשנות אותן מבחוץ. את הנקמה ביוריסטוקרטיה אנחנו נגיש ביום הבחירות. אנחנו חייבים רוב מהדהד בקרב אזרחי המדינה, הכמהים לדמוקרטיה ולחקר האמת, כנגד מנגנוני הדיפ סטייט הרקובים, שמלגלגים עלינו ביהירות ויורקים לנו בפרצוף. ונקמה, כפי שאומרים הצרפתים עוד מהמאה ה-19, "מגישים קר".