מהו, ככלות הכל, הגרעין האמיתי הכי פנימי, המונע מהחרדים ורבותיהם ועסקניהם את הגיוס לצה"ל, ולו רק כדי לקיים בהידור את מצוות הצלת ישראל מיד צר? מדוע בעצם הם מתעקשים לפעול ההפך מן התורה וההלכה? איך זה שביד האחת הם מנופפים בדגל לימוד התורה, וביד השנייה מפירים את כל מצוותיה המחייבות בעליל התגייסות מלאה, ללא שום אבל וחבל, להגנת עם ישראל? והרי ברור שכיום נזקקת הגנתו הפיזית של עם ישראל לתוספת חיילים, לנוכח השחיקה המדאיגה של חיילי המילואים. אז מה באמת מרתיע אותם? סכנת החילון בצה"ל? האווירה הלא צנועה השוררת בקרב החיילים? אולי החשש מפני חוסר יכולתו של צה"ל לספק מזון בהכשרים מהודרים ולאפשר שמירת שבת וקיום שאר המצוות? ושמא הקושי שבהתמודדות הפיזית עם קשיי האימונים הצבאיים המפרכים? ואולי מרחיקה אותם סכנת המוות המרחפת מעל ראשו של הלוחם בחזית, שבוודאי חושש להשאיר, אם יפול חלילה בקרב, אלמנה ויתומים והורים שכולים (רח"ל)?? מסתבר שכל הטיעונים הללו והאחרים אינם אלא זריית חול בעיניים, מצידם של החרדים לכיתותיהם - האשכנזים והמזרחיים, הליטאים והחסידים. מתחת למעטה עבה של כזבים, הם מנסים להסתיר, בעיקר מפני הציבור החילוני שאינו בקיא בהשקופע החרדית, את האמת המהותית שבעטיה הופכים החרדים את תורתם להשתמטותם. שהרי כל הטיעונים הללו לא מחזיקים מים מול סט רחב של מצוות מפורשות מדאורייתא ומדרבנן, המחייבות כל צעיר וטוב בישראל - אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה - להתגייס להצלת עמו מפני סכנת כליה של ממש. הרי גם להם ברור שזו ההלכה המחייבת מאז משה רבינו ("האחיכם יצאו למלחמה") ועד הגאון החזון איש, גדול פוסקי הדור האחרון, שפסק ללא כל פיקפוק והיסוס, כפי שנחשף כאן באחרונה, שפשיטא שבעת הצורך חייב כל אחד לסגור את הגמרא, לתפוס נשק ולצאת להגנת עם ישראל.

"המדינע" הציונית

היה זה בכיר תלמידי החזון איש, רבי גדליה נדל, שכבר לפני למעלה מ-70 שנה ניסה להסביר את התפיסה האמביוולנטית הזו של 'כן, אבל דווקא לא', ו'לא, אבל דווקא כן'. ר' גדליה שלל את ההתגייסות למלחמות המדינה הציונית, אבל דווקא הוא, בכיר תלמידי החזון איש, הגיע פעמיים ללשכת הגיוס: פעם כבר במלחמת השחרור וגויס לשירות קצר ופעם שניה בפרוץ מלחמת ששת הימים, אך נדחה מחמת גילוי. ר' גדליה סבר, מן הסתם בהסכמת החזון איש, שחובה ומצווה הלכתית להתגייס לצה"ל ראו להלן), אבל דווקא הוא זה שחשף כבר בשנות המישים של המאה הקודמת את ההתנגדות החרדית הבסיסית לגיוס - העובדה שמדובר בצבא שנועד להגן על מדינה, שרבים מיהודיה נחשבים כופרים בעיקר. או בלשונו הוא: "מלחמות שערכו כאן, והצבא דכאן, אין מגמתם הצלת נפשות ישראל מצר העומד לכלותם. מלחמתם היא (רק) על קיומה של המדינה, כמו צבאותיהם של כל מדינות הגויים". ובמילים אחרות: אנחנו איננו צריכים להקריב עצמנו על מזבח קיומה של 'המדינע' הציונית, מה גם שמרבית אזרחיה אינם שומרי תורה ומצוות, שאין כל היתר למסור את הנפש להגנתם ולהגנתה. ולמי שלא הבין זאת, הסביר ר' גדליה: "מלחמה להצלת נפשות, ומלחמה לקיומה של מדינה, הם דברים שונים לגמרי, נפרדים זה מזה במהותם ובפעולותיהם". ציטוט זה מופיע בזכרון דברים שרשם הרב דוד שמידל: "דברים ששמעתי מהגאון רבי גדליה נדל לפני עשרות שנים, רשמתי לאחר זמן רב, ואינני יכול לדייק למסור הדברים בלשונו". התיעוד, בכתב ידו של הרב שמידל, נחשף לראשונה בידי העיתונאי דביר עמר, מערוץ שבע. כבר אמרנו שחזון איש צידד בשנותיה הראשונות של המדינה בגיוס כל החרדים לצה"ל, פרט לסיירת מובחרת של 400 עילויים. הדברים מופיעים בבירור בחידושיו למסכת עירובין קי"ד. אבל ר' גדליה לא הסתמך רק על החזון איש, והביא - על-פי עדות הרב שידל - נימוקים נוספים התומכים בגיוס החרדים. בהתייחסו למשתמטי זמנו בטענת 'תורתו אומנותו', אמר ר' גדליה על-פי שמידל: "אין זו ההלכה ואין זו האמת, והכל חייבים בעת צר לעמוד בגופם להציל מיד הצר". גם הטענות נגד חשש החילון בצבא נדחות: "צריך [במלחמת מצווה] להשתדל לחפש אחר תחבולות ולהתאמץ לעשות את המצווה המוטלת עלינו". גם את הטיעון שהיציאה לצבא מהיכלי הישיבות יגרום להשתכחות תורה מישראל, דוחה הרב נדל.

מגן דוד - צלם

מה נשאר אפוא מן הבצל לאחר שמקלפים ממנו קליפה אחר קליפה? - מגיעים אל הגרעין האמיתי. אחרי כל מה שנאמר לעיל, אומר בעצם ר' גדליה: אנחנו לא צריכים בכלל מדינה. ובמילים אחרות: אתם הציונים הקמתם מדינה - אז תדאגו לקיומה בעצמכם, והניחו לנו, מתנגדי הציונות. וכל שאר הטענות, אינן אלא כזב, בעיניים הלכתיות. עד כדי כך גדולה ההתנגדות לציונות בציבור החרדי על כל זרמיו, שיש בקרב החרדים כאלה המשווים את המגן דוד, הסמל היהודי האולטימטיבי בכל הדורות, המופיע בבתי הכנסת ועל מעילי ספרי התורה וגם במרכזו של דגל ישראל - לצְלַב הנוצרי (רח"ל), "מפני שהכופרים 'קידשו' אותו למטרותיהם". לא מאמינים? - ה'יתד נאמן' בעצמו דיווח על כך (כ"ג חשוון תשפ"ו, 14.11.25), בסיפור שהביא על אודות חופה מסוימת, שהמחותנים בה ביקשו להפוך כלפי מעלה את האריג שמעל לחופה, על-מנת שסמלי המגן דוד הרקומים בו יוסתרו מן העין: "מיהרנו להפוך את הבד, כדי משחס ושלום לא יראו את הצֶלֶם", מצטט אותם ה'יתד'. אלא שהתנסחותו של רבי גדליה לפני למעלה מ-70 שנה, והתבטאויותיהם הבוטות של המחותנים שהפכו את המגן דוד, שומו שמים, לצלם, שייכים להיסטוריה שקדמה ל-7 באוקטובר. 7 באוקטובר היה לקו פרשת המים, בוודאי בחיי המדינה אבל גם בהבנתם של החרדים את מקומם כאן, בחברה הישראלית. ההתפכחות באה אומנם טיפין טיפין, לאט מדי, אבל קיימת. קחו למשל את הרב דוד לייבל, תלמיד חכם עצום, ראש כולל תורני, שעושה הכל למען גיוס חרדים למסגרות חרדיות מפוקחות ואמינות בצה"ל, ולהכשרת חרדים לשוק הפרנסות האזרחיות. הרב לייבל איננו ציוני, אבל רואה נכוחה את מה שלא ראו קודמיו לפני 7 באוקטובר, ושיבח את המדינה על נכונותה להשקיע מיליארדים בתחזוקתו השוטפת של עולם התורה בישראל, עד כדי היותה של המדינה מלכות של חסד, לא פחות, שהכל חייבים להתפלל לשלומה ולביטחונה. וכך אמר בימים אלה בשיח עם תלמידיו: "אנחנו חיים כאן, במלכות של חסד! מדינת ישראל הקימה עולה ואוהלה של תורה, ואין דבר כזה בכל העולם. היא מממנת חיידרים, ישיבות קטנות, ישיבות גדולות, כוללים לאין מספר, בתי כנסת, מקוואות, אפילו את אירועי מירון ואומן. זו מלכות של חסד. אין דבר כזה בכל העולם. בחוץ לארץ אנשים יורקים דם על החינוך [החרדי], מוציאים המון המון כסף. וכאן, אפילו עכשיו אחרי הקיצוץ, יש 120,000 בחורים ואברכים ומוסדות לאינספור שממומנים על-ידי המדינה". עד כדי כך - לדברי הרב לייבל, ש"כל התרומות של כל הגבירים בכל המדינות ביחד, לא מגיעות ל-10% ממה שנותנת המדינה לעולם התורה!!!". מדהים ביותר (בניגוד לזריית החול בעיניים מצד ההנהגה, שטוענת שאם המדינה תקצץ בתקציבי עולם התורה, הם ידאגו לכיסוי הפער באמצעות תרומות של נגידים בחו"ל). ולחרדי מן השורה, המוצא עצמו בפרשת דרכים ותוהה אם המדינה וצבאה הם מלכות של חסד (ובלשון הדתיים לאומיים: קודש קודשים), או שמא צלם נוצרי (ובלשון הסאטמרים: מעשה שטן) - לא נותר אלא להפעיל את כושר השיפוט שלו ומכוחו לנתב דרכו בין ההשקופע המיושנת, של עד 7 באוקטובר, לבין ההתבוננות המחודשת ב'מלכות החסד' המדהימה, כפי שהיא משתקפת בעיניו ובדבריו של הרב לייבל ושכמותו. ולהשומע ינעם.