היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של משורר אלמוני, המתעמת עם הפסל היווני פרקסיטלס, שחי לפני אלפיים וארבע-מאות שנים, על שאלה מהותית מעולם האומנות. את ההרהור והשיר וצילומים מן הנוף הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. לפני שמונה שמונה שנים, כשביקרתי לאחרונה בעיר הספרים היי-און-וויי שעל גבול אנגליה וויילס, עיר קטנה שיש בה אלף ושמונה-מאות תושבים וכארבעים חנויות ספרים משומשים, מצאתי בחנותו של ריצ'ארד בות', האיש שייסד את עיר הספרים, את הכרך היפה הזה של 'שירי אהבה מן המיתולוגיה היוונית' בתרגומו של ז'ק לה קלרק (The Peter Pauper Press, 1955). הכרך, המעוטר באיורים עדינים בקו לבן על-רקע תכול-אפרורי (שם המאייר אינו מופיע), כולל 107 שירים ומכתמים שנבחרו מתוך יותר מארבעת-אלפים אפיגרמים המופיעים באוספים שנערכו מן התקופה ההומרית ועד לתקופה הביזנטית. השיר הקדום הזה, 'על פסלה של אפרודיטה', מזכיר לי שירים רבים שכותרתם מתייחסת לפסל, ובהם שירו של טשרניחובסקי 'לנוכח פסל אפולו', שבו הוא מבטא את הערצתו לתרבות יוון ואת מחאתו נגד התרבות היהודית הבזה לאלילים ושוללת את אומנות הפיסול ואת הערצת היופי: בָּאתִי עָדֶיךָ. מוּל פִּסְלָךְ אֶקֹדָּה. פִּסְלְךָ - סֵמֶל הַמָּאוֹר בַּחַיִּים; אֶקֹּד, אֶכְרָעָה לַטּוֹב וְלַנַּעֲלֶה, לַאֲשֶׁר הוּא נִשָּׂא בִּמְלֹא כָּל הָעוֹלָם, לַאֲשֶׁר הוּא נֶהְדָּר בִּמְלֹא כָּל הַבְּרִיאָה, לַאֲשֶׁר יֵשׁ מְרוֹמָם בְּסוֹד-סוֹדוֹת הַיְצִירָה. אי-אפשר לשכוח גם את הסונטה הידועה של רילקה: 'טורסו עתיק של אפולו', שתרגם ידידי משה זינגר: רֹאשׁוֹ שֶׁבּוֹ הִבְשִׁילוּ שְׁתֵּי עֵינָיו נוֹתַר לָנוּ בִּלְתִּי נוֹדַע לָעַד - אֲבָל גּוּפוֹ מֵאִיר מְאֹד עַכְשָׁו וּמִתּוֹכוֹ בּוֹקֵעַ הַמַּבָּט אֲשֶׁר הֻנְמַךְ. שֶׁאִם לֹא כֵן, כֵּיצַד קֶשֶׁת חָזֵהוּ מְסַנְוֶרֶת כָּךְ, וּבְעִקוּל מָתְנָיו חִיּוּךְ נִמְשָׁךְ לִקְרַאת מֶרְכַּז אוֹנוֹ אֲשֶׁר אָבַד - וְאִם לֹא כֵן, הֲלֹא הָיְתָה שׁוֹקַעַת הָאֶבֶן תַּחַת מַפְָּלֵי כְּתֵפָיו, וְלֹא הָיְתָה כְּעוֹר נָמֵר נוֹגַהַת, וְלֹא שׁוֹפַעַת זֹהַר כְּמוֹ כּוֹכָב וּמַבִּיטָה בְּךָ - אַתָּה חַיָּב אֶת כָּל חַיֶּיךָ לְשַׁנּוֹת עַכְשָׁו. גם על פסלו של מיכלאנג'לו, 'דוד', כתבו משוררים, ובהם ג'ון מילטון וג'ון דון. אבל לעומת הרצינות, כובד-הראש והאידיאולוגיה, המשורר האלמוני הקדום כלל אינו עוסק בפסל עצמו, או באלה המפוסלת, ובנימה משועשעת הוא מתכתב עם הפַּסָּל היווני פְּרֲקְסִיטֶלֶס, שחי במאה הרביעית לפני הספירה, עבד בשיש ובברונזה, ויצר את הפסל 'אפרודיטה מקנידוס', שבה הוצגה האלה לראשונה בעירום מלא, ושימש השראה לפסלים רבים. המשורר האלמוני כותב בשמה של אפרודיטה, הלועגת לפַּסַּל הידוע, שמתיימר להציג בפומבי את גופה העירום. הטענה שלה ראויה להתייחסות: "אֲנִי, אַפְרוֹדִיטֶה, חָשַׂפְתִּי אֶת גּוּפִי בְּמַעֲרֻמָּיו בִּפְנֵי שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי-תְּמוּתָה בִּלְבַד". הפסל הידוע אינו אחד מהם. ובפני מי חשפה אלת האהבה, היופי והפריון את עירומה? "בִּפְנֵי פָּארִיס, הָרוֹעֶה". היא מכנה את פאריס "הָרוֹעֶה" כדי להדגיש את הפער בין האלה בת-האלמוות לבין פאריס בן-התמותה, שיש לו תפקיד חשוב במיתולוגיה היוונית. הוא היה בנו של פריאמוס, מלך טרויה. בעקבות נבואת האוראקל חטף פאריס את האישה היפה בעולם, הלנה מלכת ספרטה, וגרם למלחמת טרויה. על-פי הסיפור נאלץ פאריס להעניק תפוח עשוי זהב ליפה בין שלוש האלות: הרה, אתנה ואפרודיטה. אפרודיטה הבטיחה לו שיקבל את האישה היפה בעולם (הלנה), אם יעניק לה את התפוח, וכך היה. מאוחר יותר ירה פאריס חץ בעקבו של אכילס והרג אותו. המשורר האלמוני סוטה מן המיתולוגיה, וטוען שתמורת התפוח המוזהב העניקה אפרודיטה לפאריס את גופה העירום, כלומר את אהבתה (במובן המיני). אפרודיטה חשפה את עירומה גם "בִּפְנֵי אַנְכִיסֶס, הַמֶּלֶךְ הַטְּרוֹיָאנִי". אנכיסס היה קרוב משפחה של פאריס, ואביו של איניאס, גיבור מלחמת טרויה. נראה שאפרודיטה נמשכה לנסיכים טרויאנים. היא חשפה את גופה העירום גם "בִּפְנֵי אָדוֹנִיס, שֶׁכְּבָר מֵת". אדוניס נחשב לאל התשוקה והיופי במיתולוגיה היוונית, למרות שלא נולד כאל. אמו סמירנה זלזלה באפרודיטה, שבכעסה גרמה לה לשכב עם אביה, קינירס מלך קפריסין. כשגילה קינירס שהיא נכנסה להריון ללא ידיעתו גירש אותה מהארמון, ואפרודיטה הפכה אותה לעץ מור, שנבקע וממנו נולד אדוניס, אותו מסרה אפרודיטה לפרספונה, אשתו של אל השאול האדס. מאוחר יותר אפרודיטה התחרטה, ובמשפט האלים נקבע שהיא תוכל לבלות עם אדוניס ארבעה חודשים בשנה. בינתיים, בשל קנאתה של פרספונה, הרג אל המלחמה ארס את אדוניס, וזאוס התיר לו לשוב לזרועותיה של אפרודיטה לשישה חודשים מדי שנה: "אַךְ הָאֵלִים בְּנֵי-הָאַלְמָוֶת מַרְשִׁים לוֹ, לְמַעַן הַיֹּפִי, לִפְקֹד אֶת סַפָּתִי זוֹ כָּל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים". המשורר האלמוני ידע להלהיט את את דמיוננו בסיפורי האהבהבים של אפרודיטה, וביחסיה עם גיבורי המיתולוגיה, בחלקו הגדול של השיר. אבל זו הטעיה המוכרת לכל סופר המבקש להפוך את ספריו לרבי-מכר באמצעות תיאורים מיניים מפולפלים. עיקרו של השיר טמון בשלוש השורות האחרונות: "הֵיכָן, אִם כֵּן, וְאֵיךְ יָכֹלְתָּ לִרְאוֹתֵנִי, הוֹ פְּרֲקְסִיטֶלֶס הַפַּסָּל?" יש כאן הטעיה בתוך הטעיה. אפרודיטה, שמפיה מצטט המשורר את סיפור יחסיה המיניים עם שלושת גיבורי המיתולוגיה, מסיטה את מחשבותינו לרכילות רומנטית זולה כדי לתקוף, לכאורה, את הפסל הידוע שהיה הראשון שהציג לראווה את גופה העירום. היא מציגה, לכאורה, טיעון משפטי המוכיח שפריקלס, הפסל, יצר מצג שוא, משום שמעולם לא ראה את גופה העירום. אבל קשה להאשים אלה דמיונית בהטעיה או בהאשמה של פַּסַּל בשר-ודם, שחי במציאות לפני אלפיים וארבע-מאות שנים. לא את פרקסיטלס מאשים המשורר הדמיוני מפיה של אפרודיטה אלא אותנו הקוראים, המתפתים לבלבל בין יצירת אומנות לבין הבדיה שהיא מתארת. למעשה, הוא כופה עלינו לחשוב על הקשר שבין יצירת האומנות לבין המציאות שהיא לכאורה מייצגת או מחקה. האם הפסל או הציור המתארים פיסת מציאות (אדם או חיה או נוף או אגרטל פרחים) מייצגים 'אמת'? אפלטון, שחי בתקופתו של הפסל פרקסיטלס, טען שהמשוררים מסוכנים משום שהם מעוותים את המציאות. אם כך היה טוען המשורר האלמוני בנוגע לציירים ולפסלים, אפשר היה להסיק שכמו אפלטון, הוא דורש מהם לתאר את המציאות באופן מדויק, ריאליסטי, ולהימנע משימוש בדמיונם. הרי אם הפסל פרקסיטלס נאשם בציור גופה העירום של אפרודיטה, בו לא צפה מעולם, אפשר להאשים בכך כל פסל וצייר היוצר דמויות דמיוניות כמו מפלצות ודרקונים או שאר יצורים מיתולוגיים. אינני יודע מה הייתה כוונתו של המשורר האלמוני, אבל השיר שלו מעורר חשיבה על הייצוג של האמת באומנות, ועל השאלה אם האמת היא קריטריון אומנותי שמחייב גם את האומנות המופשטת או את האומנות המתארת דמויות מיתולוגיות.