איטה גרטנר נמשכה לאומנות מגיל צעיר ולמרות שגדלה במשפחה דתית, החלה בלימודי אמנות אינטנסיביים. בין היתר למדה במכון אבני אותו סיימה בהצטיינות בשנת 1963, כמו-כן למדה במדרשה לאומנות, ובקמרה אובסקורה. היא פיתחה שפה ייחודית משלה בציור ובפיסול והשתתפה בתערוכות רבות בארץ ובעולם. בין מוריה היו שטרייכמן ושטרנשוס ובין האוצרים הרבים של תערוכותיה: אדם ברוך, מאיר אהרונסון, פיוטה ויתקין ואחרים.

בשנת 1970 יצאה בשאלה והמשיכה ללמוד, לחקור, להתעניין ובעצם הייתה "תלמידה נצחית". תערוכה רטרוספקטיבית זו היא תערוכתה המוזיאלית הראשונה בארץ. לפני מותה בקשה שלא יניחו פרחים על קברה. העבודות שלה הם הפרחים שלה וזה שאנו זוכים לראותם זו המתנה היקרה ביותר שהייתה יכולה לצפות לה. עבודותיה המוצגות בתערכה זו מגוונות הן מבחינת מידות הגודל הנעות ממיניאטרות ועד לעבודות גדולות ממטר והן מבחינת הטכניקות בציור, הכוללות ציור בצבעי שמן, אריליק, רישומים, קולאז'ים ועוד.

לדבריה כשהיא מתחילה לצייר אינה יודעת מה תהיה התוצאה הסופית, מערבת טכניקות ועם תום העבודה צופה בעצמה בתוצאה. ניתן להשוות תהליך יצירה זה לתהליך היצירה של האומנים האקספרימנטליסטים. כמו לדוגמה לאומני תנועת ה"קוברה" הצפון אירופית ואומנים כמו קרל אפל ההולנדי ואסגר יורן הדני. רוב הנושאים בהם היא עוסקת קשורים לנשים, למצבן הנפשי המשתקף דרך המצב הגופני, להשפעת הגיל ועוד. האומנית סיפרה שהיא מדברת עם הציורים שלה ומכאן שם התערוכה "אני מדברת עם ציור".

בדברי הפתיחה לתערוכה הביאה האוצרת שרי גולן משפטים מדברי האומנית: "אני משייטת על גבי המציאות כמו רפסודה ורואה מתחת למים דברים שאין להם פתרון... אני מדברת עם הציורים שלי כשתי ישויות שוות, משחקת איתם, הציור עושה לי הפתעות. ציור שאני זורקת עליו דימויים, הופך למשהו אחר. משלבת דברים שלא קשורים אבל כשמצטברים יחד, זה עושה את שלו". למעשה האומנות היא הדת של איטה, בה היא מוצאת את עצמה. היא עוסקת בנשים ומגדר באופן פתוח. לדעתה פרספקטיבה נשית יכולה לשנות את נקודת המבט של המדינה. את רעיונותיה היא מבטאת בטכניקות שונות: רקמה, פיסול, ציור בטכניקות שונות, זיקה בין טקסט וטקסטורה, ומלאכות נשים מסורתיות.

בתקופה האחרונה לחייה כתבה מחברת והעלתה את הגיגיה לגבי זכרון, זהות, מגדר ודיברה על חווית הבדידות, ההתרחקות, וההתרוקנות. בין היתר כתבה " מהזקנה אין דרך חזרה, הגעת, נשארת, אני חלולה מבפנים, משעמם לי בלב. הוא כבר לא רגיל להרגיש, שכחו אותו מזמן...". קרן אור היא מוצאת בעשייה. עבודותיה הצבעוניות ומלאות החיים תמשכנה לחיות ולספר את סיפור חייה ודרכה המיוחדת.