אנחנו מטפסים במעלות חודש כסלו, וכשנגיע ליום החגיגי כ"ה בחודש כסלו נחוג בשמחה ובשירה את חג החירות - חג החנוכה. נשיר בלב פועם שירי חירות, ובצדק נשזור שירי תהילה ליהודה המכבי - "הוּא הָיָה גִּבּוֹר, כָּל הָָעָם אָהַב אוֹתוֹ", כי הוא היה המנהיג, שעמד בראש מחנה חשמונאי, שהקנה לעם דרור ב-כ"ה בכסלו 164 לפנה"ס. מן הראוי, שנקדיש את הימים בחודש כסלו, טרם חג החנוכה לחשבון נפש מדוע קרסה ממלכה, שקמה בעקבות ניצחון מזהיר של החשמונאים. נחזור, נשנן וננסה להסיק מסקנות מהשאלה - מדוע נחרבה ממלכת החשמונאים אחרי כ-80 שנה מיום הקמתה. בשורות הבאות אנסה לענות על השאלה תוך התייחסות כואבת להתרחשויות היסטוריות. ולמה זה מחייב אותנו כיום. הניצחון של מרד החשמונאים ב-כ"ה בכסלו 164 לפנה"ס, עדיין אינו מגבש ממלכה, אלא מתמסר במישוריות הדתית לחידוש עבודת הקודש בבית המקדש וטיהורו מאפיונים הלניסטיים. במישוריות המדינית הצליחו לכונן מציאות של אוטונומיה. ממלכת החשמונאים הוקמה למעשה על-ידי שמעון התרסי (התרסי - אמיץ בשפה היוונית העתיקה.) הוא הבן השלישי של מתתיהו החשמונאי. לאחר מותם של יהודה ויוחנן הוא נשאר כמנהיג בכיר אחר יהודה המכבי. בשנת 143 מקבל שמעון התרסי מעמד של נשיא וכהן גדול והוא מוכר על-ידי הסנהדרין כמייסד הממלכה החשמונאית. מצערת התופעה שבני החשמונאים עברו מאלימות מילולית לאלימות פיזית - ולמלחמות על הממלכה והכהונה. דוגמה כואבת היא מלחמת אחים מתישה בין הורקנוס השני, שמלך בין השנים 67-66 וגם בין השנים 63-40 לפנה"ס ובין אריסטובלוס השני, שמלך בין השנים 66-63 לפנה"ס. המאבקים האלימים החלישו את הממלכה, שזימנה את שליטי רומא להיכנס כ"מתווכים". המאבקים הפוליטיים בין הצדוקים והפרושים עלו על פסים של עימותים קשים מנשוא, שלא תרמו לחוסנה של החברה. בשנת 63 לפנה"ס קרסה הממלכה החשמונאית החצויה בעימותים ובמאבקים פוליטיים אלימים, כשרומא מתערבת במלחמת האחים בין הפלגים בממלכת החשמונאים. מכאן ואילך לממלכת החשמונאים אבדה עצמאותה, והיא הפכה למדינת חסות של רומא. מה שקרה לממלכת החשמונאים חייב להדליק נורה אדומה למדינת ישראל בימים אלו, כשהחברה הישראלית שסועה וחצויה, קרועה ומבותרת, כשבין בתריה משתוללת אלימות מילולית קשה, העלולה להביא לקץ כל היפה והטוב שנבנה במדינת ישראל. אני מציין בכאב שאנו עלולים לא לציין את שנת ה-80 לעצמאות המדינה היפה שהקמנו. מה שפקד את ממלכת החשמונאים, למרבה הכאב והצער, עלול לפקוד אותנו. הבה נתעלה רגע לפני שעת האפס ונציל את עצמנו מעצמנו, ונשתחרר בשלב ראשון מעוינות אלימה ונעלה על פסים של שיח מכבד ומכובד בין החצויים בתפיסות העולם השונות. כואב לי, שבמערכת הלימודים בבתי הספר ביום החגיגי - כ"ה בכסלו, לא מעמידים את התלמידים בפני המציאות הכואבת, החובקת את הסכנה להמשך קיומו של הבית הלאומי השלישי, אם נמשיך לעלות על פסים של אלימות מילולית ושנאות חסרות בלמים.