היום שלחתי לארבעת-אלפי מנויי 'פיוט' הרהור על שירה של המשוררת הבולגרית איליאנה איליאבה, המתבוננת בעצמה ובשיריה באמצעות מראה. את ההרהור והשיר וצילומים מן הנוף הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם אפשר להצטרף חינם לרשימת המנויים. איליאנה אילייבה נולדה בשנת 1969 בעיר וראצה בבולגריה. היא בוגרת האקדמיה הלאומית למדעים ואומנויות 'קונסטנטינוס-קיריל הפילוסוף' ואוניברסיטת סופיה 'סנט קל. אוחרידסקי' (פילולוגיה והיסטוריה רוסית). גרה ועובדת בסופיה. מחברת קובצי השירה 'קפיצת צפרדע', 'אתה שפרצת את כדור-הארץ', 'פנטה ופיצ'ו. שירים קטנים ואף יותר', ו'רונים מדברים של הנהר'. זכתה בפרסים בתחרויות שירה לאומיות, ביניהן: "מארה בלצ'בה", "האישה - אהובה ואם", "למרגלות ויטושה", "עץ החיים" ועוד. היא פרסמה במספר כתבי-עת בולגריים וזרים בנושאי ספרות ותרבות. חברה באיגוד ההייקו הבולגרי (BHU) וב'מועדון ההייקו - סופיה'. עורכת במגזין האלקטרוני "LiterNet" וסגנית עורך ראשי של המגזין 'עולם ההייקו'. את השיר 'המראה' קראתי בספרה, 'מול המטרה' (2014). השיר הזכיר לי את השיר 'המראה', המיוחס לאפלטון: אפלטון / הַמַּרְאָה מאנגלית: דרור גרין אֲנִי, שֶׁבְּגַאֲוָתִי הַיְּהִירָה שַׂמְתִּי אֶת יָוָן כֻּלָּהּ לִצְחֹק, אֲנִי, שֶׁלְּפִתְחִי נָהֲרוּ מְאַהֲבִים צְעִירִים, אֲנִי מַצִּיעַ בַּזֹּאת לְאֵלֵי פָּאפוֹס אֶת הַמַּרְאָה הַזֹּאת שֶׁלִּי, שֶׁבָּהּ לֹא אוּכַל לִרְאוֹת אֶת עַצְמִי כְּפִי שֶׁהָיִיתִי פַּעַם, שֶׁבָּהּ לֹא אָעֵז לְהִתְבּוֹנֵן בְּעַצְמִי, כְּפִי שֶׁאֲנִי עַכְשָׁו. המסר של אפלטון פשוט: הוא אינו רוצה עוד במראה, משום שמה שמשתקף בה בזקנתו פוגע בדימוי-העצמי שלו כאדם צעיר, כלומר בהיסטוריה האישית שלו. המסר של איליאנה אילייבה עמום יותר: "אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא יוֹדַעַת לָמָּה אֲנִי זְקוּקָה לָהּ". המשך השיר הוא רצף של היגדים שאינם יוצרים רצף נרטיבי או טיעון פילוסופי, והם דומים יותר להתבוננות באבנים המוטלות אל נהר זורם ובמים הניתזים בזמן הפגיעה. גם צורת השיר עמומה, וארבע-עשרה השורות אינן יוצרות את צורת הסוֹנֶטָה. השורה השנייה מתארת משהו שאינו תשובה לשאלת הצורך במראה: "לָרֹב הִיא מְלֵאָה בְּהֵעָדֵר". האוקסימורון "מְלֵאָה בְּהֵעָדֵר" מתאר ריקנות מציפה. כלומר, המראה אינה משקפת את מה שהמשוררת מצפה לו. השורה השלישית אינה משקפת את המשוררת, אלא את בדידותה: "הַבְּדִידוּת הַקְּרִיסְטָלִית שֶׁלָּהּ מַבְהִירָה אוֹתִי". הצירוף "הַבְּדִידוּת הַקְּרִיסְטָלִית" מתאר את מהותה של המראה, כאובייקט ריק החייב להתמלא בהשתקפותם של אחרים. הריקנות הזו, המאפיינת את האישיות הפסיכופתית, שתמיד משקפת את אישיותם של האנשים בהם היא פוגשת, היא ביטוי לבדידותו של הפסיכופת החייב להתמלא שוב ושוב במה שמייצרים אחרים. המראה היא ביטוי נהדר לאישיות הפסיכופתית, שלפעמים מכונה אישיות נרקיסיסטית, העסוקה תמיד בהשתקפויות, במקום בדברים כשהם לעצמם. האם הכותבת רואה במשוררת שבתוכה את האישיות הפסיכופתית, השתלטנית והבולענית? בשורות הרביעית והחמישית משתעשעת המשוררת ברעיון גנוב: "אֲנִי אַף פַּעַם לֹא יְכוֹלָה לְהִכָּנֵס אֵלֶיהָ פַּעֲמַיִם בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ". זהו, כמובן, העתק של האמרה הידועה של הרקליטוס, מלפני אלפיים וחמש-מאות שנים: "אֵינְךָ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לְאוֹתו הַנָּהָר פַּעֲמַיִם". אינני יודע אם ההעתקה מהרקליטוס היא גניבה משועשעת של אישיות פסיכופתית, או הרחבת משמעות המושג 'מראה' באמצעות השוואתו למושג החמקני 'נהר'. השורה השישית מסבירה את המשפט הקודם: "הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת דּוֹמוֹת חוֹלְפוֹת עַל-פְּנֵי הַנָּהָר". אבל החזרה על אותו התוכן מדגישה את ההבדל העקרוני בין המראה, שהיא אובייקט קבוע, לבין הנהר, שהוא אובייקט משתנה. ומהן ה"הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת" ש"חוֹלְפוֹת" ומשתקפות בנהר וגם במראה? האם אלו החלקים הפסיכופתיים שבמשוררים ובאמנים, המשקפים את המציאות החולפת לידם ומייחסים אותה לעצמם? בשורה השביעית והשמינית מחפשת המשוררת דימוי או מטפורה שיתארו את ההשתקפות שלה במראה: "אֲבָל בְּתוֹכָהּ אֲנִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת דִּגְדּוּג עַל עֵץ". והיא ממשיכה לחפש מטפורה גם בשורה התשיעית: "קוֹל שֶׁל אֶבֶן". וגם בשורה העשירית: "צוֹלְלָנִית עִם דָּג עַל מִצְחָהּ". האם זו עבודתו של האמן, של המשורר, של הצייר? האם בכל אובייקט במציאות הוא רואה רק את עצמו ומציג את עצמו באמצעות דימויים ומטפורות? האם האמן משלים את הריקנות הפסיכופתית שלו כשהוא מעניק משמעות לריקנות המתבטאת בהשתקפות במראה או בנהר? במשפט המסיים של השיר, בארבע השורות האחרונות, מרימה המשוררת את ראשה ומחפשת השתקפות ברקיע שמעליה: "אוֹ מַכְתֵּשׁ לֹא יָדוּעַ עַל הַיָּרֵחַ, עָנָן בְּתוֹךְ עָנָן וְכֶתֶם שֶׁמֶשׁ". המשורר, כמו כל יוצר אחר, ממלא את הריקנות שבתוכו כשהוא מעניק שמות להשתקפויות שהוא מוצא בריקנות הסובבת אותו. בפרקים הראשונים של ספר בראשית מגלה אלוהים, שהוא המודל של האישיות הפסיכופתית, הריקנית והמשתוקקת לשלוט, את ההשתקפויות במים שמתחת לרקיע ובמים שמעל לרקיע, והוא משחק בהן וממלא אותן בבריאה חדשה ומעניק לאדם את הזכות לכנות את כל הדברים בשמות. בכך הוא מאפשר לאדם להתגבר על הנטייה הפסיכופתית הטבועה בו ועל הריקנות הקיומית שלו באמצעות גילוי ההשתקפויות והיכולת לכנות אותן בשמות. אינני טוען שכל משורר הוא פסיכופת ריקני, או נרקסיסט המכור להתבוננות במראה, וממלא את את ריקנותו כמעשה היצירה. מעשה היצירה הוא היכולת להתבונן בריקנות הפסיכופתית, לגלות בה השתקפויות של אחרים ולכנות אותן בשמות. היכולת הזו, היצירתית, חסרה רק לפסיכופתים, שאינם יכולים להעניק משמעות לחייהם מבלי לגנוב אותה מאחרים.