הצלמת הוותיקה פסי גירש ילידת גרמניה להורים ניצולי שואה. נוכחות הטראומה של השואה התבטאה בחינוך הנוקשה שקיבלה, חוסר הבעת רגשות קרבה וחיבה, שתיקות מעיקות והתנהגות הישרדותית של צמצום ושמירה אובססיבית על חפצים. בילדותה נחשפה לצילומים של קורבנות שואה ולדימויי מוות וצליבה. יצירותיה עוסקות בנושאי חיים ומוות, וחווית קורבנות. הצילומים כוללים,חפצים, אבק, ציפור פלמנגו, חרקים עם סמלי "חי" המעידים על חוש ההומור המיוחד שלה ועוד. הצילומים מבויימים מוקפדים, ומסודרים בסדרות אסתטיות. מקורותיה הניזונים ממקורות יהודיים ונוצריים נוגעים בנושאים של טהרה, קבורה ומעבר בין עולמות. היא נותנת למושאי צילומיה תמיכה רוחנית בצילום הטלית, ותמיכה גופנית בצילום הסד וההצגת סד ממשי על גבי מסגרת של מיטת ברזל.

נדיה עדינה רוז, אומנית, מאיירת ומשוררת ילידת מוסקבה, שהיגרה לישראל. ההגירה מהווה אלמנט מאוד משמעותי בחייה ובעבודתה. חוויה מטלטלת נוספת הקושרת אותה לארץ בקשר דם, היא הרצחה של אחותה בפיגוע באוטובוס 19 בירושלים. היא מציגה באולם הכניסה, מיצב המורכב מ-118 פיסות טקסטיל, העשויות משמיכות בדגם משבצות. על הרצפה מונחים חצאי עיגולים תלת ממדיים המייצגים את השמש השוקעת. מבנה המיצב מזכיר ארכיטקטורה ברוטליסטית, אך גם את לוחות זכרון לנופלים המוצבים בבתי קברות הצבאיים. הצבעים הדומיננטיים הם אדום וירוק המתייחסים הן לצבעי חג המולד המאפיינים את המקום ממנו הגיעה, והן את עיטורי הגבורה הצבאיים בארצנו.

ורד ניסים מתיחסת לחמשת פרקי הקינות של מגילת איכה, שחוברו לאחר חורבן בית המקדש הראשון בירושלים. היא מציגה בשני חללים. בראשון מוצבים ותלויים חמישה ארגזי קרטון של פירות וירקות עליהם שיבצה חמסות מחרוזים, נצנצים ופייטים. הארגזים מסמלים שפע וצמיחה אך גם מזכירים קבורה. החמסות מגלמות תפילה ובקשה לעתיד טוב יותר. בחדר תלויה גם שמלה שחורה של מקוננות שנגזרה בגזרה של שמלת כלה. בחדר השני מוצג מיצב וידאו בו נצפית אימה אסתר כשהיא שרה שירי קינה. היא מקוננת על מות בנה, שנות נישואיה וזקנתה.

שהד זועבי שהיא נצר למשפחה של אומני זכוכית מנצרת, מציגה עבודות זכוכית שנעשו בטכניקה ייחודית, רב-שלבית שהיא פיתחה. תהליך היצירה כולל הדבקת טפט מיוחד, ציור, חריטה, חיתוך, התזת חול ושריפה. היא בחרה בחופש והחליטה לא להינשא ולממש עצמה דרך אומנותה והשמעת קולה בנושאי מגדר, זהות, נאמנות, מסורת, שייכות וחופש אישי. היא משתמשת בסמלים הלקוחים מהפולקלור הערבי כמו סמל הסוס שמביא את הכלה לבית החתן, אותו היא משחררת וגם את הכלה. בעבודות מופיעים גם סמלי פריון כמו ענבים ורימונים. המכנה המשותף בין התערוכות הוא האובדן. חוויה מזעזעת שמעוררת תהיות לגבי המשך הדרך ולעיתים דווקא מהמשבר צומח הפתרון, ונפתחת דרך חדשה. אובדן הקשור למוות, זוכה למעטפת חברתית, אנושית ומלווה במנהגים כמו קינה, לוויה, שבעה ועד. אך יש גם אובדנים אחרים הקשורים להגירה, מחלה, פציעה, ניפוץ של מערכת נישואים, החמצה, חוסר מימוש, הזדקנות, אובדן אמון, אובדן ערכים וכל דבר שלא הוגשם יכול גם הוא להחשב כאובדן. אלא שבמקרים שאינם מוות החווה את החוויה המטלטלת של האובדן על כל היבטיו, נשאר בודד ובלתי נראה חברתית.

לדברי האוצרת: "כל אחת מן האומניות מבקשת לבטא את חווית האובדן האישית שלה, לגעת בפני הכאב ולהשמיע את קול השבר הפרטי שלה. הבחירה המגדרית בארבע יוצרות, נוגעת במסורות עתיקות שבהן נחשבה הקינה למלאכתן של נשים המביאות לעולם חיים, ולפיכך זכאיות גם ללוות אותם בסופם".