אדם חרדי עטוף תפילין מסתובב בין האנשים בשדה התעופה דה גול, בקרבת השער ממנו תמריא עוד מעט הטיסה ארצה, ושואל מי כבר הניח תפילין ומי רוצה להניח. ענייני ביטחון ופרפורמנס בצד, זו זכותו בסה"כ. אבל אז מגיעה ההתעקשות שהופכת את כל האירוע ללא נעים: "מי הניח? מי לא? מי לא הניח?" שואל. אני יושב בשקט, עובד. לידי ישראלי אחר, גם הוא עובד. לא משיבים. אבל כולנו יודעים שזה לא ייגמר בכזו קלות. "אתה הנחת?" הוא פונה אליי. אני מהנהן לשלילה. "בוא, בוא תניח". "תודה, אבל אני לא מעוניין". "זה חינם!" "כן, אבל אני לא מעוניין, תודה." "למה לא? בוא, אראה לך איך". "לא". "טוב, זכותי לשאול אותך". "כן, אבל זכותי לסרב. תודה." "אולי בכל זאת??" "שמע, זה כבר מתחיל להיות לא נעים לי." "בסדר, אבל לי כן. אני רוצה שתניח". "ואני לא רוצה. בבקשה תניח לי." כאן מתערב הישראלי השני וקורא: "די. תניח לו. הוא לא רוצה, ואתה מפריע. לשנינו". "זו זכותי!" ואני באמת, באמת תוהה אם זה נראה לו, או למישהו, כלשהו, כמו דרך יעילה לקרב אנשים לאמונה שלו, לחבר אותם, לעשות טוב בעולם באופן כלשהו. אבל לפני שאני מספיק לשאול, הוא מתעורר: "שתהיה לכם טיסה טובה. ואני פה כדי להניח כשתרצו. תבואו להניח. לא מאוחר." "תודה", אני אומר. "אז אתה רוצה??"