מכבי תל אביב שוב הפסידה. עודד קטש צפוי לעזוב את תפקידו. זו הידיעה הטרייה. ועכשיו, תרשו לי לעבור למגרש אחר, מגרש שבו ההפסדים כבר הפכו לשגרה, אבל משום-מה איש לא מדבר על המאמן, על השיטה, או על מי שצריך ללכת הביתה. אני מדבר על השמאל הישראלי.
וכאן אני חייב לומר משהו שאולי לא יפתיע כמה אנשים: מעולם לא הייתי איש שמאל. להפך, דעותיי נטועות היטב בימין ובמרכז, ואני חי שם בנוחות בעיקר כי אין אלטרנטיבה. אין לי שאיפות לראות את גוש השמאל נוחל ניצחונות. אבל הם עושים לי ולאחרים כמוני את הבחירה קלה. אם להיות כנה, לא מפריע לי בכלל שהעסק שם תקוע. אבל דווקא משום כך אני מוצא את עצמי מתפלא על עיוורון עמוק, כמעט מכאיב, שנמשך שוב ושוב.
השמאל מפסיד והוא לא לומד. במשך שנים, גוש שלם ממשיך ללכת לאותה מערכת בחירות, לאותה זירה, לאותו קהל ומגיע לאותן תוצאות. ואיש לא שואל את עצמו את השאלה הפשוטה ביותר שכל מאמן קורס היה שואל: אולי משהו בשיטה לא עובד?אולי הגיע הזמן להחליף מאמן?
כשמכבי תל אביב מפסידה, ובואו נאמר את האמת, זה קורה לא מעט בשנים האחרונות, ישר מדברים על אחריות מקצועית, על שינוי, על זעזוע. כשעודד קטש לא מספק את הסחורה, הכותרות זורקות אותו החוצה עוד לפני שהוא מספיק לשתות קפה בחדר העיתונאים.
אבל בשמאל? איש לא קורא ליאיר לפיד ללכת הביתה. איש לא שואל למה מנהיג שלא מצליח לנצח פעם אחר פעם, ממשיך להוביל. איש לא בודק מה בעצם גורם לאותו גוש לחזור על אותה טעות. אני לא אומר את זה משמחה לאיד. אני אומר את זה מתצפית. השמאל פשוט לא מצליח להעמיד אדם שישא על כתפיו את ההמון. אין שם דמות כריזמטית, אין מי שיקח אחריות על הכישלונות, אין מנהיג שמוכן לשלם מחיר או לפנות את הדרך.
מנהיגות איננה "אנטי-ביבי". מנהיגות איננה תסכול. מנהיגות איננה תיאטרון. מנהיגות היא יכולת לגרום לאנשים להאמין. ולשמאל, כבר הרבה זמן, אין אחד כזה. ובמקום לבדוק את עצמו, הגוש הזה מעדיף להאשים את העם, את המציאות, את מזג האוויר, את כל דבר שאינו הנהגה כושלת.
ואולי... אולי פשוט טוב להם כך? אני מודה: לי, כמי שאיננו שייך לשמאל, טוב מאוד עם אי-היכולת הזאת. הכאוטיות הזו נוחה לי. הפיצול, העיוורון, הקיבעון, כולם משחקים לטובת הצד שאני מאמין בו. אבל למען השם, איך זה שגוש שלם לא מפעיל טיפת חשיבה עצמית? איך זה שאנשים שמגדירים את עצמם כ"המחנה הנאור" לא מצליחים לראות שמי שמוביל אותם פשוט לא יודע, או לא מסוגל, לנצח?
מכבי יודעת שאם מאמן לא מתאים אז מחליפים. השמאל, לעומת זאת, תקוע בלופ שבו מפסידים, כועסים, מתוסכלים, ואז מצביעים שוב לאותו אדם בדיוק. וכשזה המצב, אין פלא שהגוש הזה ממשיך להפסיד. לא בגלל הימין, לא בגלל עם ישראל, לא בגלל המציאות, אלא בגלל שהוא מסרב לעשות את המהלך הפשוט ביותר: להחליף מנהיג שלא מביא תוצאות.
ולפני שמישהו יגיד שאני רק מבקר מרחוק: אני מזמן אמרתי לשמאל מה צריך לעשות. הצעתי להם ממש בפנייה כנה ונואשת בכתב, לאמץ את המודל השווייצרי, זה שעובד מצויין וזה שלדעתי יעבוד מצויין גם אצלנו, בואו נחוקק חוק יסוד: ממשלת אחדות חובה, שיטה שמאלצת את כולם לעבוד ביחד, בלי דרמות, בלי פירוקים אינסופיים ובלי "רק לא הוא".
הגבתי, פניתי, כתבתי. אפילו פניתי ללשכה של יאיר לפיד עצמו. כך ממש. ומה הייתה התגובה? המזכירה שלו שלחה לי את התשובה השחוקה: "נבדוק, נדון, נחזור אליך." ומאז? נאדה. כלום. שקט. כמו תמיד. הרבה מילים, אפס מעשים.
ואני רק שואל ותשובה אין לי. אם אפילו רעיון פשוט, שהוא ממש חבל הצלה לשמאל, אבל ממש חבל להצלה, רעיון מתפקד ומוכח כמו זה שעובד בשוויץ, לא מזיז להם, רעיון גאוני כזה שיאפשר להם להתחיל סוף-סוף לתת את הטון, כזה שיעצור את ההדרדרות שלהם במדרון, הם מסרבים לאמץ ולקדם, איך הם בדיוק רוצים להוביל מדינה?