ארצות הברית ידועה כמדינה שמגנה בחירוף נפש על אזרחיה וחייליה ברחבי העולם. כך היה בפרשת קלינגופר, וכך היה גם במלחמת המפרץ: צוותי אוויר ממדינות הקואליציה שנפלו בשבי ועברו עינויים - שוחררו בתוך פחות משלושה חודשים. כסף, לחץ מדיני ומו"מ אינטנסיבי אפשרו את החזרתם במהירות, יחסית לתנאי מלחמה. גם באירוע המפורסם בסומליה - Black Hawk Down (1993) - שבו הופלו שני מסוקי "בלאק הוק" בעיר מוגדישו, נהרגו 18 חיילים אמריקנים וכ-73 נפצעו. גופתו של אחד החיילים, סרג'נט וויליאם קלבו, נגררה ברחובות מול המצלמות. בעקבות האירוע, האמריקנים איימו בפגיעה חסרת רחמים באלפי סומלים אם לא יוחזרו שרידי החיילים וכוחותיהם. המסר היה ברור: אמריקני לא נשאר בשטח. חי או מת. אך המציאות בשדה הקרב מורכבת הרבה יותר. בעת לחימה, המפקד בשטח מחויב תחילה להשגת עליונות והכרעת האויב. רק לאחר מכן - ורק כשהתנאים מאפשרים זאת - ניתן לטפל בפצועים, בשבויים ובהרוגים. יש מצבים שבהם פצועים אנושים נאנקים מכאבים, אך לא ניתן לשלוח אליהם צוות רפואי מבלי לסכן כוחות נוספים. בישראל, נוהלי חיל-האוויר קובעים כי טייס מסוק - אינו מפנה הרוגים, גם אם הוא מתבקש לכך. זו פקודה. וכך גם היום: במלחמה מול חמאס, ובעצם מול ציר רחב הכולל את אירן, חיזבאללה, החות'ים, הפתח בשטחי איו"ש ואף גורמים בקרב ערביי ישראל - ישראל יודעת שעליה קודם כל לנצח במלחמה, ורק אחר כך לטפל בפצועיה, בהרוגיה ובשבויים. אם ניתן - עושים גם וגם. אם אפשר תוך כדי - מצוין. אבל כאשר הבחירה היא בין הצלת חיי מדינה לבין הצלת חיי יחידים - מדינה חייבת להכריע: קודם כל נצחון. אחר כך ריפוי.