פתאום בסדום. באמצע היום. בשיא החום. אפילו העצבים מזיעים. הכביש עמוס. פקקי תנועה של מכוניות שזזות בתזוזות מיקרו-מילימטריות. באופן פרדוקסלי: זה זמן איכות. זמן למחשבות ולהרהורים. מומלץ לכל מי שסבלנותם פוקעת במהירות, להירגע, לנשום עמוק, לעסות את פרקי האצבעות, להניח תפילה בלב. לדמות עצמם שוקטים, רוגעים, על שפת אגם ציורי, כמו באגדות עם סופים טובים ויפים. דבר אינו בוער, לבד מהאוויר המבהיל בחוץ. גם אם יש לאנשים לאן למהר, חשש לאחר, אין להם כל חלופה שתסייע להם להיחלץ מהמצב הנתון. עומדים. בקושי זזים.
בשלב מסוים אני מגיע להתפצלות נתיבים, צריך להשתלב בתנועה, שבה זכות קדימה אינה נתונה לי. אני נאלץ להמתין עד שמי מהנהגות או מהנוהגים יואיל לאפשר לי להשתלב בתנועה. אני חושב על המשפט "יצר לב האדם רע מנעוריו", מבקש לכפור באמירה מכלילה וגורפת זו. לא כולם. אני מסרב להשלים עם עולם שאלה הם כל בני האדם בו. הטוב, לתפיסתי, מחויב המציאות. הרע אינו בהכרח ברירת מחדל. מדובר בבחירה: כשם שאנשים בוחרים ברע, הם בוחרים (מעטים מדי, לצערי) בטוב. הכל צפוי והרשות להיות טוב או רע נתונה לבחירה. אני ממתין ותוהה, מתי יאותת לי מי מהנוהגים אות וסימן לאפשר לי להשתלב.
זה מכבר אני מכנה את כבישי ישראל נחשי אספלט ארסיים. בכל שיח על "תרבות הנהיגה" אני חושב שמערבים כאן מין בשאינו מינו. תרבות? בנהיגה? הלא רובנו ככולנו יודעים - עם ישראל חי בר. ובכל זאת. אני חייב להאמין בטוב. חייב לקוות להוכחת קיומו. חולפות דקות איטיות וארוכות, כלטאות הזוחלות על גחונן על גג פח לוהט. לא ממהרות. אין רמז לכך שאני צפוי לקבל סימן להשתלב בתנועה. לא צפירה, לא אמירה, לא חלון מופשל שמתוכו יציץ אי-מי ויגיד לי, סע חביבי.
פתאום, חתול. נשכב להתעצל בשמש באמצע הכביש. הוא לא זז. הנהג הראשון בתור צופר לו. ניתן לזהות בצפירה הממושכת שלו, הרועמת, הצורמת, את הכעס. את הסבלנות הפקועה, את העצבים הרופפים. אבל החתול, בשלו. מתמתח, נהנה מחוסר המחויבות שלו לשום דבר. יש לו זמן. כל הזמן של כל החתולים בעולם. הרביצה שלו מאפשרת לי להשתלב בתנועה. מה שלא עשה איש, עשה חתול. פתאום בסדום, רגע קצר של נחמה עצובה. אולי זה לא מעט. אולי זה כל מה שניתן להאמין ולקוות בו. שהרווח וההצלה, לא מבני אדם יבואו אלא מ"אל מתוך המכונה", מבעלי חיים. אולי די בציפור.