השמת בני הזוג ארנון והילה בר-דוד במעצרי בית נפרדים, אף ששניהם חשודים בפרשת השחיתות בהסתדרות, מעלה שאלות עקרוניות באשר למידתיות כוח האכיפה של המדינה ולגבולות הפגיעה בזכויות יסוד. צעד זה מתרחק מהתכליות הבסיסיות של דיני המעצרים, כפי שעוצבו בחקיקה ובפסיקה, ומעורר חשש, כי במקום הפעלה זהירה של סמכויות מוגבלות ופוגעניות מטבען, נקטו רשויות האכיפה (באישור בית המשפט) באמצעי חריג המגיע לכדי ענישה דה-פקטו. המשפחה היא תא היסוד של החברה, ומעמדה זוכה להכרה חוקתית עקיפה מתוקף חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, המגן על הזכות לפרטיות, על חופש הבחירה ועל חיי המשפחה. פגיעה בקשר הזוגי ובתא המשפחתי נבחנת אפוא בסטנדרט חוקתי של פגיעה בזכות יסוד, והפעלת תנאי מעצר בית החותכים את התא המשפחתי לשניים, מחייבת הצדקה כבדה וברורה. העדר הכרח ממשי בצעד כזה אינו רק פגם במבחן המידתיות, אלא גם פגיעה עמוקה ברעיון הגרעיני של הזכות לחיי משפחה, שתפקידה לשמש מקור יציבות דווקא בשעת משבר. לזאת מתווסף מימד מהותי נוסף הנוגע להנמקה שנוהגים להשמיע במקרים של הפרדת חשודים: החשש מפני שיבוש הליכי המשפט באמצעות תיאום עדויות. במקרה של בני זוג, הצדקה זו מתרוקנת מרוב התוכן. סעיף 3 לפקודת הראיות קובע חיסיון מוחלט בין בני זוג, המונע מהם להעיד זה נגד זה בהליך פלילי (אך הם יכולים להעיד זה בעד זה). משמע, קטן משקלה של "עדות" שניתן לתאם, קטן פוטנציאל השפעה המשליך על משקל ראייתי, וקטן הבסיס הענייני לחשש המוצג. יתר על כן: במקרים כגון פרשת ההסתדרות, בשלב שבו מוטל מעצר הבית כבר נמסרה גרסה מלאה בחקירה, לאחר מהלך חקירתי אינטנסיבי. הטענה ששהות משותפת תחת קורת גג אחת תאפשר לפתע "שיבוש" מהותי, חורגת מהמציאות ואינה עומדת בבחינה משפטית רצינית. דוקטרינת המידתיות, המושרשת בפסיקתו של בית המשפט העליון ומעוגנת בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), מחייבת את המדינה לבחור את האמצעי הפחות פוגעני מבין אלה המסוגלים להשיג את מטרת המעצר. הפרדת בני זוג ללא תשתית קונקרטית של מסוכנות או שיבוש, היא אפוא אמצעי עודף שאינו עומד בדרישת המידתיות הפנימית. קיימות חלופות שפגיעתן פחותה לאין שיעור - החל מהגבלת תקשורת, עבור בפיקוח אלקטרוני וכלה בפיקוח אנושי - שכולן מאפשרות להשיג את אותה תכלית מוצהרת, ככל שהיא קיימת, מבלי לנתק בכפייה קשר זוגי ומשפחתי. מעצר בית נועד לשמש חלופה למעצר מאחורי סורג ובריח, לא כלי להפעלת לחץ פסיכולוגי או ליצירת מצוקה משפחתית. כאשר תנאי מעצר הבית הופכים לאמצעי ענישה טרם הרשעה, נפגעת ליבה של חזקת החפות - עיקרון חוקתי המגן על אזרח מפני יחס עונשי עוד בטרם הוכחה אשמתו. כפיית הפרדה זוגית ממושכת, במיוחד בטרם הוגש כתב אישום ובלא תשתית ראייתית מספקת, מערערת את היחס הראוי בין האזרח לרשויות האכיפה, ומדרדרת את המעצר לשלב של פגיעה שאינה מידתית, בלתי נחוצה ובלתי מוצדקת. בנסיבות אלו, הפרדת בני הזוג בר-דוד במעצרי בית נפרדים, אינה עומדת באף אחד ממבחני המידתיות, אינה נתמכת בתכלית ראויה ואינה מגשימה מטרה הלכתית או חקיקתית. היא משקפת החמרה שלטונית בלתי מבוססת, המתעלמת מההגנה החוקתית על המשפחה ומהחובה לצמצם את הפגיעה בזכויות החשודים במידת האפשר. כאשר אמצעי פוגעני אינו תורם מאומה להגנה על הציבור או להבטחת הליך הוגן, והופך למעשה לצעד ביורוקרטי המנותק מהצורך הממשי, מדובר בהפרת האיזון העדין שעליו נשען המשפט הפלילי. בכך, עניינם של בני הזוג בר-דוד מהווה דוגמה מובהקת לצורך הדוחק בביקורת שיפוטית ובחשיבה מחודשת על פרקטיות מעצר הפוגעות פגיעה קשה בזכויות יסוד, ללא הצדקה מהותית.