עכשיו כששקט, השידורים לא מופסקים בהתראות על טילים או כלי טייס בלתי מאוישים ובחדשות לא מבשרים לנו על נופלים או פצועים שהודעה נמסרה למשפחותיהם, אני עובר תהליך גמילה. כמובן שזה תהליך מבורך, אך לא קל לחלוטין. אני מחפש חדשות, צורך את כל האתרים הראשיים, וזה לא מספק אותי. כך אני חוזר לאותם אתרים ואותן כתבות, פעם אחר פעם, ואיני מוצא מנוח.
לפני שלושה שבועות בדיוק הייתי בדבלין בירת אירלנד, והנה עכשיו אני מצטער שלא ביקרתי בפארק על שם הרצוג. בביקור הבא כנראה שהשם ישונה למשהו שקשור לפלשתין, והמסורת והקשר שהיה בין האירים לבין היהודים ימחק כלא היה. כמובן שאני מבין את האירים - ישראל רוצחת ילדים בתור תחביב, ילדים עזתים, אחד לשעה, כבר משך יותר משנתיים, וזה רק חלק מרצח העם, הקולוניאליזם והנאציזם המאפיינים את מדינת ישראל. את מאפיינים אלו האירים לא רוצים להעלות על נס, ובצדק.
ממול הכביש, כאן בבורלי הילס, קטע קצר של רחוב ע"ש הרצל (בנימין זאב). אולי גם את זה יחליפו בבוא היום. לא כרגע, כי כל נבחרי הציבור הם עדיין יהודים, אך אין זה בלתי אפשרי בעליל. אודה שלא תמכתי בהליך של הצבת השלט שעיקרו היה תקשורתי, עקר מתוכן של ממש. אם למישהו באמת היה אכפת מהתוכן, הרי ודאי שהיו מוודאים שהילדים שלומדים בבית הספר הדתי באותו קטע רחוב יודעים מי היה הרצל. אך בית הכנסת הרפורמי המפורסם ביותר בעיר כבר מזמן איבד את הקשר שלו לישראל.
אולי כדאי לדייק: הקשר לא היה קיים, והרבנית שהובילה את בית הכנסת לקחה קבוצות חברים לביקור ראשון בישראל. אלו אנשים עשירים, עם הרבה כוח, ועבורם טיולים ברחבי העולם הם דבר של מה בכך. ובכל זאת, רובם לא היו בארץ ולו פעם אחת. ניחא, הם היו עסוקים ב"תיקון עולם" וב"נשות הכותל" ובמרי נגד "הכיבוש המשחית" ועוד מעשים נפלאים עם הקרן החדשה לישראל - זו הדמוקרטית של כל תושביה, לא בדיוק מדינת הלאום היהודי.
אך לא בשינוי שמות ברצוני לעסוק. הנה, קראתי מאמר אחר על פעילות ארגון ישראלי-אמריקני, וממנו למדתי על פעילויות נפלאות, אדירות, פשוט לא ממשיות, ובהן הכשרה של אלפי מורים בארה"ב ולחימה באנטישמיות, בדיוק דברים שארגון יהודי בן למעלה ממאה שנים - הליגה נגד השמצה - עושה. אני קורא ומתפעל, ורק שואל את עצמי האם זה מהלך שיווקי טהור או מהלך המיועד לאיסוף כספים מהתורמים הגדולים.
הנתק בין המתואר לבין המציאות כה גדול, שאני נדהם איך על-כנפי נשרים אנחנו מגיעים למנוחה ולנחלה (הכל פרי הדמיון, וזה פורה עד מאד). רק שהמציאות, כמובן, לא השתנתה. לא השנאה כלפינו. לא הפעילות הבלתי פוסקת נגדנו. כלום. אך טוב לחלום לכמה שברירי שניה, גם אם אנחנו יודעים שהחלום יתנפץ מול הסלעים של המציאות העגומה.
בארץ מודאגים ממנדני בניו-יורק ומעתיד המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. הייתה אפילו כתבה (מאד מגמתית) שקראה ליצור קבוצת מחץ להציל את הנוער האבנגליסטי שכן "אנחנו" מאבדים גם אותו. (זה לא התפקיד שלנו, ארה"ב צריכה להתמודד עם אתגרים אלו. אולי כדאי להזכיר בארץ שאנחנו לא המדינה ה-51 של ארה"ב.) הגלים הקודמים שעוררו דאגה היו האנטישמיות ולפני כן הקשרים עם התפוצות. אלו באו, גרמו לרעש רב והתנפצו כלא היו. אנחנו כמו גיבורים של סרטים מצוירים המדלגים מגל לגל, ורע לא יאונה לנו. הגלים החדשים כאמור הם הדור החדש של הדמוקרטים-האנטי-אמריקני והפירות שמאמצים להפריד בין תומכי ישראל לבין הקהלים התומכים בנו מניבים.
מגל לגל אנחנו גולשים, ממש כמו הגולשים הטובים בעולם שגולשים להם מול חופי הוואי. שם זה ספורט, וכך גם כאן. כל גל כולל משלחות מהארץ לחו"ל, תקציבים במאות מיליונים, אנשים חשובים מאוד שמתראיינים ומספרים על כל הניסים והנפלאות שהם עושים (לא צריך להיות קשר כלשהו למציאות), ואחרי שנעלם הענין באותו גל מאוד מכניס, עוברים-מדלגים-מקפצים מיד לגל הבא (או שיוצרים אותו). חוזרים הביתה בהרגשה עילאית, הנה עשינו רבות ונפלאות, ויש אפילו תמונות מרשימות של כל ההשגים של רגע, מלשון סיבה למסיבה. אך למחרת הגלים ממשיכים, כאילו יום האתמול והצלחותיו הכבירות (לכאורה) לא היו.
האנטישמיות והשנאה כלפינו עוד פה, והלהבה גבוהה מביום האתמול. המלחמה (זו של שבעה באוקטובר) עוד לא הסתיימה - בל נשלה את עצמנו. והסכנות מולן אנו ניצבים הופכות ליותר בלתי עבירות. הספורט גרם לנו להרגשה טובה, אך תועלתו הייתה מוגבלת להעלאת מצב הרוח ותו לא. דווקא בזמן זה, עלינו להתמקד בספורט המותאם לצרכים המדויקים שלנו, ואלו רבים ביותר. לפיכך, התעלמות מהצורך והתמקדות בהנאות זמניות הן אשליה, ובסוף נמצא את עצמנו בביש עמוק.
פתרון אחד לנו: להתכנס לארץ ישראל, הבית, המקלט, המפלט, כי זה המקום היחיד הבטוח עבורנו. שם רבה העבודה בפנינו, כי באותו גן עדן התרבו העשבים השוטים, ויש לנקשם ולהתמקד בטיפוח הגן עבור כולנו - כל 15 או 16 מיליון היהודים בעולם, כי מקומנו רק שם - בציון וירושלים.