בימים אלו אנו מציינים 12 שנים לפטירתו של גדול זמרי ישראל בכל הזמנים (זו דעתי) אריק איינשטיין. הואיל והבנתי בשירה מוגבלת מאוד החלטתי לכתוב משהו על אריק איינשטיין שלי. בילדותי גרתי ברחוב לוריא 12 בתל אביב. כמעט מולי, בלוריא 11, בנו בית חדש שבו נכנסה לגור משפחת איינשטיין. סיפרו לנו בשכונה שהאבא שחקן תיאטרון - יעקב, והאימא - דבורה פעילה בארגון אימהות עובדות. לזוג בן צעיר, חתיך ספורטאי ( שחקן כדורסל וקופץ לגובה) בשם אריה המכונה בפי כל אריות. כילדים בשכונה טרום עידן הגיימינג מהכורסה, שיחקנו כדורגל בקרן הרחובות לוריא ואהרונוביץ כשהשער היה בין תמרור האין כניסה בלוריא לעמוד החשמל. מעת לעל כששיחקנו עבר לידינו אותו צעיר גבוה - אריות - שקפץ לראות בבניין בו התגוררתי את חברת להקת הנח"ל (כמוהו) דבורה דיקובסקי, לימים דותן. אחיה הצעיר של דבורה, בן גילי, שיחק איתנו כדורגל וזאת אחרי ששיחקנו באותו לול תינוקות בגיל המתאים. אינשטיין שכאמור חלף על פנינו ביקש מעת לעת להשתתף במשחק. הפעילות הייתה קבועה: אחד מאיתנו עמד בשער המאולתר, השני נעמד במרחק והגביה כמו כדור קרן לעבר אינשטיין כדי שינגח לשער. הואיל והכרנו את יכולותיו בקפיצה לגובה, בועט ה"קרן" הגביה הכדור בערך לגובה קומה שנייה והכל כדי לצפות באינשטיין ממריא לשחקים לנגוח. אריק תמיד ידע לבקש לפני ההרמה והנגיחה בריש מתגלגלת: "שהרוח לא תפריע". נגיחותיו היו לא פחות טובות מזמרתו. נראה שנבחרת ישראל החמיצה סטלמך חדש משהחליט איינשטיין להתרכז בשירה ובחיקויים.