אברהם שרון מאמרים תגובות דין פרוטה כדין מעט. לא כל עכבה לטובה. לא שקר החן (הבל) ולא הבל היופי (שקר). במאמר זה אני מבקש להידרש למקום ולזמן שבהם נוכחתי כי גם דין פרוטה כדין מאה היא, לא אחת, אמירה יפה, מרגשת מעט, אבל היא פשוט לא נכונה. היא לא עומדת ולא עובדת ולא עוברת במבחן המציאות. לכל הפחות למציאות שאני לא רק הייתי עד לה אלא שותף ליצירתה. ומעשה שהיה - היה כך: במשך תקופה ארוכה מצאתי עצמי נותן מטבעות של חסד ושל חמלה לאדם מסוים שפשט יד ושיווע לנדבתי. בכל פעם כשהיה רואה אותי היה אומר "כמה שקלים, אדון, ושב להתחפר בקונכייתו השקופה, בעליבותו, בעוניו. פעם אחת נתתי לו שטר של 20 שקלים והוא הביט בי בפליאה כאילו נפלתי לו כמלאך משמים. הוא רץ לקנות שווארמה. וכך, לפעמים מטבע של 10שקלים, לעתים רחוקות - חמישה שקלים. בדרך כלל הוא ישב על-יד הכספומט. לא אחת, לפני שהוצאתי שטרות או אחרי שהוצאתי אותן, וידו פשוטה, אמרתי לו שאני מצטער אבל אין לי מטבעות. זו הייתה אמת. לא היו בכיסי מטבעות. פעם אחת, ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי - שגיתי. בכיסי היו רק מטבעות של חצאי שקלים ומטבעות של עשר אגורות. חפנתי אותן, את כולן, ונתתי לו. הוא הביט בכסף במיאוס, בבוז, בכעס ובשאט נפש. הוא הביט עליו בעלבון ואולי אף בהשפלה. לעיני עוברים ושבים הוא הטיח בזעם את חופן המטבעות על הכביש הסמוך והלך לדרכו, מי יידע לאן. חשתי נבוך. לא ידעתי לאן להוליך את הבושה והחרפה שעטה עליי המעשה השגוי והבזוי שעשיתי. בכוונה טובה וטהורה, כי זה אני וכאלה הן כוונותיי, אבל נכשלתי כישלון מוחץ ומחפיר במבחן התוצאה. כדי להבין האם המעשה שעשיתי אינו מקובל, מביך, מביש, מבזה ומשפיל, שאלתי לדעתה של "חכמת ההמונים". היו דעות לכאן ולכאן, אבל רובן חשבו שעשיתי מעשה שלא הייתי צריך לעשותו. דעת הרוב חיזקה בי את תחושת חוסר הנעימות. לא ידעתי מה לעשות. ברגע אחד, חריף, תמציתי, קיבלתי הוכחה נחרצת ואף מוחצת לכך שדין פרוטה אינו כדין מאה אלא כדין מעט. מעט מאוד, מעט מדי. מעט עד כדי עלבון. מזה חודשים אחדים אני לא פוגש בו. הוא לא יושב עוד לקושש צדקה במקום הכמעט קבוע שבו ישב שנים, בסיס היציאה שלו לגיחות קצרות למקומות אחרים ברחבי העיר. יש אנשים שלא יכולים לעורר חמלה אלא רחמים. הוא נמנה עימם. חזותו העידה עליו שזה מכבר ירד אל מתחת לקו האדום של מפלס החמלה, והוא נמצא באזור הרחמים. אני יודע לחוס על בני אדם, אני גם יודע לחמול, אבל לא יודע ולא רוצה לרחם. אילו הייתי פוגש בו עוד פעם - לפחות אחת - הייתי מבקש סליחה ומתנצל בפניו. הייתי אומר לו שאני מבין שעשיתי מעשה שלא היה אמור להיעשות, מעשה שהיה אסור לי לעשות, אף שכוונותיי היו טובות. מאוד. את הנעשה אין להשיב אבל אם במקרה, בצירוף מקרים אקראי, אפגוש בו שוב, אעשה תיקון. אתן לו שטר של 20 שקלים. אהיה שמח ואולי אף נרגש לראות אותו שוב רץ, כאילו אסור לו להחמיץ חלון הזדמנויות שנפתח בפניו לזמן קצר, לרגע של חסד, לקנות שווארמה ולאכול אותה בתיאבון, בתאווה, לשובע.